ת"א 2672-11-18

תקציר

בית המשפט מצא כי הנתבעת מס' 1 הזמינה וקיבלה טובין מהתובעת ולפיכך היא מחויבת לשלם עבורם על בסיס עילות חוזיות קיימות, וכן עילות של עשיית עושר ולא במשפט. טענת הנתבעת כי היה הסכם המחייב את הנתבעים 2 ו-3 לשלם עבור הסחורה לא הוכחה. המינוח בו נעשה שימוש בצו המתייחס ל"הסכם" נמצא כמינוח שאינו נוח ואינו משקף את מערכת היחסים הממשית בין הצדדים. זאת ועוד, העדר הודעת צד ג' מטעם הנתבעת מס' 1 כנגד הנתבעים מס' 2 ו-3 תומך בהעדר חוזה המחייב תשלום מהם. עדותו של התובע נמצאה אמינה וקוהרנטית, בעוד שעדויות עדי ההגנה סתרו זו את זו ולא היו משכנעות. בסיכומו של דבר, הכריע השופט לטובת התובע והורה לנתבעת מס' 1 לשלם 118,276 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה, וכן את הוצאות התובע בסך 25,000 ש"ח, ואת חלקה של הנתבעת מס' 1 בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 בסך כולל של 15,000 ש"ח.