ע"א 4357/07

תקציר

מדובר בפסק דין בערעור על החלטה של ראש לשכת ההוצאה לפועל. המשיב, שזכה בתביעה נגד חברה, ביקש לחייב צד שלישי, המערער, לשלם את סכום הכסף שהחברה חייבת למשיב על פי הסכם פשרה. המשיב השיג צו עיקול זמני כנגד המערערת, אך המערערת טענה כי הצו אינו מכסה כל נכס קיים שכן בעת מתן הצו, המערערת לא הייתה חייבת לחברה כספים כלשהם. תשובתה הראשונית של המערערת להודעה אישרה זאת, אך תוקנה מאוחר יותר לאחר בקשת בא כוח המשיב, כך שצוין כי המערערת רשמה שעבוד על כספים עתידיים כלשהם המגיעים לחברה. חובתה של המערערת נבעה מתביעה שהגישה החברה נגד המערערת והביאה לפסק דין לטובת החברה. המערערת לא שילמה את הכספים המגיעים למנהל העיזבון, ועל כן הורה מנהל ההוצאה לפועל למערערת לשלם למשיב את הסכום המגיע לחברה, בניכוי שווי הנכס. המשיב ערער על החלטת מנהל ההוצאה לפועל בנימוק שההחלטה ניתנה מחוץ למועד האחרון להגשת הערעור, וכן כי לא הייתה למערערת הצדקה סבירה שלא לשלם את החוב. השופט מצדד במשיב בשני הסעיפים. השופט מאריך את המועד האחרון להגשת הערעור ומציין כי החקיקה הנוכחית אינה סימטרית ומטעה, ולכן הנסיבות המיוחדות מצדיקות הארכה. לגופו של ערעור קובעת השופטת כי תשובתה המתוקנת של המערערת להודעה היוותה חובה תקפה, וכי העיקול הזמני נמשך מעבר לפסק הדין שבתביעה. עוד קובע השופט כי למערערת לא הייתה הצדקה סבירה שלא לשלם את החוב, ועל כן החלטת מנהל ההוצאה לפועל הייתה כדין. השופט דוחה את הערעור ומורה למערער לשלם את שכר טרחת עורך דינו של המשיב.