ב"ל 39626-10-17

תקציר

בית המשפט לא מצא בסיס משפטי לחייב את המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) לפצות את התובע בגין התקנת מערכת התרעה מפני התנגשות קדמית והתרעת סטייה מנתיב ברכבו. התובע, הסובל מ-100% מוגבלות בניידות, ביקש מימון עבור המערכת שהתקין ברכבו לצורך עמידה בתקנות. הסכם הניידות בין המדינה למוסד לביטוח לאומי אמנם קובע החזר הוצאות בגין רכישת אביזרים מיוחדים, אך אינו מכסה את מצבו של התובע. הרכב המדובר, שברולט סוואנה, מסווג כרכב מסחרי, ולכן אינו נחשב לרכב פרטי על פי ההסכם. כמו כן, המערכת אינה עונה להגדרת "אבזרים מיוחדים" שכן היא לא הותקנה על בסיס צרכיו המיוחדים של התובעת, אלא על מנת לעמוד בתקנות החלות על סוגי רכב מסוימים. בית המשפט דחה את טענת התובע כי מאחר שרכש את הרכב באמצעות הלוואה מהנתבעת, עליה לממן את התקנת המערכת. הסכם הניידות אינו קובע חובה כזו, ולבית המשפט אין סמכות לסטות מהוראותיו. למרות שהתובע הוציא הוצאות בשל דרישות רגולטוריות, בית המשפט אינו יכול לחייב החזר בהיעדר מקור נורמטיבי רלוונטי. לפיכך, התביעה נדחתה ללא הוצאות, עם זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום.