ת"פ 10389-09-12

תקציר

הנאשם הורשע בשלושה אישומים של כניסה לישראל שלא כדין, כאשר כל אישום מהווה עבירה על סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. ההפרה הראשונה התרחשה בדצמבר 2011, והשנייה והשלישית התרחשו ביוני ובספטמבר 2012. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום והיה עצור למשך שלושה ימים בספטמבר 2012. התביעה טענה כי על בית המשפט להטיל עונש מאסר בפועל ותקופת מבחן, ואילו ההגנה ביקשה מאסר על תנאי. השופט קבע כי יש לגזור על הנאשם את מספר הימים שכבר שהה במעצר, לצד מאסר על תנאי וקנס משמעותי, במקום לכלוא אותו מעבר לכך. בקביעת העונש הביא השופט בחשבון את הערך החברתי העומד על הפרק – זכותה של מדינת ישראל לקבוע את זהותם של הנכנסים לגבולותיה – ואת היקף הפגיעה שנגרם, שנמצא מזערי שכן הנאשם לא ביצע עבירות נוספות. השופט התייחס למספר מקרים קודמים כדי לקבוע טווח ענישה הולם, ובסופו של דבר הסתפק בטווח מעצרים מספיק כדי להרתיע, עד לעונש מרבי של שישה חודשי מאסר. השופט קבע כי מקרה זה מצדיק עונש מופחת בטווח זה משום שלנאשם אין הרשעות קודמות, הוא שהה זמן רב מחוץ למעצר והשתקם – הוא פתח עסק לגיטימי למכולת בשטחים, שפרנס את משפחתו. יתר על כן, הנאשם לא היה צעיר, ועונש מאסר עלול לשבש את עסקיו ולגרום לעומס כלכלי על משפחתו. השופט התחשב גם בקבלת האחריות של הנאשם ובזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. לבסוף, שקלה השופטת את ההשפעה המרתיעה של העונש הן על הנאשם והן על הציבור הרחב, ואיזנה בין כל השיקולים הללו כדי להגיע לעונש של ארבעה ימי מאסר בפועל, בניכוי הזמן שכבר ריצה, ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח או 60 ימי מאסר אם לא ישולמו עד ליום 1.10.2013. כמו כן נמסר לנאשם על זכותו לערער על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.