ע"א 220/83

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך חוזי בין חברה קבלנית, המערערת, לבין המשיב, הבעלים של חלקת קרקע עם מבנים המשמשים כפנסיה. המערערת הסכימה להגדיל ולשפץ את המבנים, אך לא הצליחה להשיג את היתרי הבנייה הנדרשים, דבר שהוביל לחילוקי דעות ולהליכים משפטיים בעקבותיה. המערערת טענה כי החוזה בטל בשל אי קיום תנאי השעיה לעניין ההיתרים. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי החוזה אינו כולל תנאי השעיה וכי המערערת הפרה את ההסכם. השופט בך הדגיש כי התחייבותו המפורשת של המערער להסדיר את ההיתרים משמעה כי היעדרותם מהווה הפרה ולא תנאי השעיה. בנוסף, קבע בית המשפט כי טענתו הפרוצדורלית של המערערת, בדבר קביעת הפרה ללא שימוע מלא, ראויה. מכאן, שהקביעה כי המערערת הפרה את החוזה בוטלה. השופט ברק הסכים עם הנימוקים בסוגיית ההיתר. השופטת שטרסברג-כהן, בחוות דעת מסכמת, הדגישה את חוסר תחולתו של פסק דין הצהרתי במקרה זה, והציעה כי יש לברר את הסוגיות בתביעה רגילה – התביעה והתביעה שכנגד שהגישו הצדדים בשנת 1983. הערעור נדחה ברובו, והמערער חויב בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המשיב.