ע"א 267/68

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שחייב את המערערת בתשלום ארנונה עסקית וקנס לעירייה המשיבה. התביעה, שהוגשה על ידי העירייה בפסק דין מקוצר, ביקשה לגבות מהמערערת ארנונה עסקית שלא שולמה עבור השנים 1963-1967, וכן קנס בגין אי תשלום. המערערים ביקשו להתגונן בבית המשפט, דבר שניתן תחילה על ידי הרשם. אלא שהעירייה ערערה על החלטה זו, ובית המשפט המחוזי, בהובלת השופט י' לם, קיבל את ערעורם, שלל את זכותו של המערער להתגונן והורה על תשלום המסים והקנס. על פסק דין זה הוגש ערעור נוסף לבית המשפט העליון בנימוק שלא ניתן לערער על החלטת בית המשפט המחוזי ללא רשות מראש, וכי על בית המשפט לשקול לגופו של עניין. באשר להתנגדות המקדמית קבע בית המשפט העליון כי ניתן לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שביטל את החלטת הרשם והורה על תשלום, ללא רשות. לגופו של עניין, הסכים בית המשפט העליון עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט ויתקון ואליה הצטרף השופט אוסמן, קבעה כי טענות המערערת בדבר גובה המס החייב ומשלוח ההודעות היו צריכות להיות מופנות לבית הדין למיסוי עסקים, ועל כן לא ניתן להעלותן בתביעה אזרחית. בנוסף, בית המשפט לא מצא טעם בטענה כי חבות המס תלויה במשלוח הודעות, שכן מועדי תשלום המס נקבעו בחוק. השופט כהן, אף שהסכים עם הדחייה, הציג נימוק אחר. לדברי השופט כהן, פקודת מס עסקים ופקודת העיריות מאפשרות לאזרחים לערער על שומות המס שלהם בתוך פרק זמן מוגדר. אי ביצוע פעולה זו מרמז על הודאה בחבות. מאחר שהמערערים לא מימשו את זכותם לערער על שומת המס בתוך פרק הזמן הנתון, יראו אותם כמי שהודו בחובתם לשלם. לפיכך, לא יכלה המערערת להעלות השגות בדבר חבות המס בתובענה אזרחית. החלטת בית המשפט העליון פה אחד אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, דחתה את הערעור וחייבה את המערערת לשלם את הוצאות העירייה.