ת"ד 2561-01-13

תקציר

המקרה סובב סביב תאונת דרכים קטלנית שהתרחשה בשנת 2012, בה נהרגה שלומית בן דניאל בעת שחצתה כביש במעבר חצייה. הנאשם, משה אהרון הוכמן, הואשם בגרימת מוות ברשלנות, אי האטה במעבר חצייה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל ועבירה על פקודת התעבורה. התביעה טענה כי הוכמן לא מימש חובת זהירות שכן לא האט ולא שם לב לתנאי הדרך, ואילו ההגנה טענה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת בשל תנאי ראות מטעים, לרבות ערפל, חושך ותחזוקה לקויה של אזור מעבר החצייה. בית המשפט הרשיע את הוכמן בכל הסעיפים. השופט קבע כי ניתן היה למנוע את התאונה אם הוכמן היה שם לב לכביש ומבחין בבן דניאל חוצה את הכביש. עדי התביעה, בהם שני עדי ראייה ניטרליים, העידו כי המנוח חצה את הכביש במעבר חצייה וניתן היה לראותו מרחוק, דבר המצביע על כך שהוכמן היה בעל שדה ראייה מספק. השופט קיבל את עדותם כאמינה ודחה את דבריו הלא ברורים והבלתי עקביים של הוכמן. עוד ציינה השופטת כי טענתו של הוכמן כי לא יכול היה לראות את הולך הרגל בשל ראות לקויה לא החזיקה מעמד, שכן שני נהגים נוספים, בהם העדים הניטרליים, הצליחו להבחין בבן דניאל באותם תנאים. השופט הדגיש כי על הנהגים לנהוג בזהירות ולהאט, במיוחד בשעות שאינן שגרתיות, וכי תנאי ראייה קשים מחייבים ערנות יתרה. טענת ההגנה כי תנאי השטח הטעו את הוכמן לחשוב שהוא נוהג בבטחה נדחתה, שכן היא אינה מתיישבת עם עובדות המקרה. השופט הגיע למסקנה כי הוכמן לא נכנע לבן דניאל במעבר החצייה משום שלא שם לב לכביש, דבר המהווה רשלנות. המזכירות הונחתה לשלוח העתקים מפסק הדין לבא כוח הנאשם ולפרקליטות המדינה, כאשר הצדדים נערכים לדיון במועד שנקבע לעניין העונש. פסק הדין ניתן בהיעדרם של הצדדים, והשופטת הדגישה את הצורך בטיעונים קצרים, המאפשרים להוסיף טיעונים בכתב בתוך שבעה ימים.