בש"פ 5872/16

תקציר

הערעור מערער על חוקיות זימונו של המערער לדיון בבקשת המדינה למעצרו עד תום ההליכים. המערער טוען כי רק לבית המשפט יש סמכות לזמן אותו לשימוע וכי סמכותה של המדינה לעשות כן מוגבלת לזימונו לדיונים בבקשות להארכת מעצרו. בית משפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי למדינה סמכות לזמן את המערער לדיון בבקשת המעצר, והאריך את תנאי שחרורו לפני הגשת כתב אישום עד להחלטה אחרת. ערעור זה התקבל. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הגיע השופט למסקנה כי סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי, המסדיר זימון נאשמים לשימוע, אינו רלוונטי בהליכי מעצר. במקום זאת, חוק המעצרים הוא דבר החקיקה הרלוונטי. חוק המעצרים אמנם שותק בסוגיית זימון נאשמים לדיונים בבקשות מעצר עד תום ההליכים, אך שתיקה זו אינה מעידה על איסור ויש לראותה כמחדל חקיקתי. ההוראה הרלוונטית ביותר בחוק המעצרים – סעיף 16 – מסמיכה את המשטרה להודיע לנאשמים על קיום דיונים בבקשה להארכת מעצר. על פי ההיקש, המדינה רשאית גם להודיע לנאשמים על דיונים בבקשות למעצר עד תום ההליכים. זאת ועוד, כל פגם פרוצדורלי בפעולת המדינה לא פגע באופן מהותי בזכויותיו של המערער, במיוחד נוכח החלטת בית משפט קמא להמשיך ולשחררו בתנאים מגבילים ונאותות החלטה זו. לבסוף מציינת השופטת כי עברו הפלילי של המערער וחומרת האישומים נגדו מצדיקים את הארכת תנאי שחרורו. מטעמים אלה נדחה הערעור, והחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מתקבלת.