ת"א 2998/04

תקציר

הסכסוך נסוב סביב בית משותף בירושלים, בו ביקשו הנתבעים להוסיף קומה לגג ולהצמידה לדירותיהם. התובעים, שבבעלותם חלק ניכר מהבית המשותף, התנגדו בטענה כי התוספת תשלול מהם את זכויותיהם הקנייניות ותשנה את ההיבטים האסתטיים והפרקטיים של המבנה. הם ביקשו צו מניעה קבוע שימנע את הבנייה. השאלה העיקרית הייתה האם הנתבעים עמדו בדרישות החוק לתוספת כזו, ובפרט בהסכמתם של שלושה רבעים מבעלי הדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף הסמוך לדירותיהם. בית המשפט מצא כי הנתבעים אכן עמדו בדרישת ההסכמה לתוספת כמפורט בסעיף 71ב לחוק המקרקעין, למרות שההחלטה לא התקבלה באסיפה כללית. נפסק כי כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 71ב היא להקל על פרויקטים של הרחבה וכי היסוד המהותי הוא הסכמה ולא הפרוצדורה. לכן לא היה צורך באסיפה כללית. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים בדבר מידתיות התוספת והפוטנציאל לחלוקה עתידית של הקומה החדשה לדירות נפרדות, וקבע כי טענות התובעים היו ספקולטיביות וחסרות בסיס משפטי. מאחר שהבנייה כבר הושלמה, הבקשה לצו מניעה קבוע כבר לא הייתה רלוונטית, והמניע האמיתי של התובעים היה מחלוקת על ההפרשות הכספיות לתוספת. בסופו של דבר, התביעה לצו מניעה קבוע נדחתה, והתובעים חויבו בהוצאות המשפט של הנתבעים, לרבות שכר טרחת עורכי דין. פסק הדין הדגיש את חשיבות ההסכמה ואת המגמה החקיקתית להקל על הרחבת דירות בבתים משותפים, תוך הכרה בצורך באיזון בין זכויות קניין לבין זכויות של אחרים במרחבים משותפים כאלה.