פ"א 41954-11-18

תקציר

פסק הדין דן בתוקפו של צו הריסה מנהלי לחשוד בבנייה בלתי חוקית. השופט מסכים עם פקפוקו של בית משפט קמא באשר לאופיו של המבנה ולשימושו המיועד. הם מציינים כי הבניין ככל הנראה אינו מיועד למגורים, מה שמעלה ספקות לגבי הטענה כי הוא אינו מאוכלס. עם זאת, השופט עובר לדון בטיעונים בהנחה שמדובר בבית מגורים. פסק הדין מסביר את תכליתם ומשמעותם של צווי הריסה מנהליים במאבק בבנייה בלתי חוקית ואת התנאים להנפקתם ולביטולם. היא מדגישה כי צווי הריסה מנהליים נועדו לתת מענה ל"בנייה טרייה". על פי החוק, צו הריסה מנהלי לבניין מגורים מחייב תצהיר מפקח המאשר את חוסר האכלוס. השופט מוצא פגם בהוצאת הצו, שכן בתצהיר לא הייתה הצהרה על תפוסה. עם זאת, הם קובעים כי פגם זה אינו מצדיק את ביטול הצו. השופט טוען כי לנותן הצו הייתה גישה למידע מספק, כולל צילומים המעידים על כך שהבניין לא היה מאוכלס. עוד הם מדגישים כי המערערת לא טענה לאכלוס וכי הבניין נראה בלתי ראוי למגורים. כמו כן, השופט דן בדוקטרינת הבטלות היחסית, ומסביר כי פגמים פרוצדורליים אינם פוסלים אוטומטית החלטות מנהליות. תחת זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו, בהתחשב באופיו של הליקוי, בהשפעתו על הצדדים המעורבים ובפוטנציאל הפגיעה באינטרס הציבורי. פסקי דין קודמים של בית המשפט העליון מוזכרים כתומכים בגישה זו. בסופו של דבר, השופט מגיע למסקנה כי לא נפל פגם מהותי בהחלטה ודוחה את הערעור, תוך שהוא מאריך את מועד ביצוע צו ההריסה כדי לתת למערער שהות להריסה עצמית. פסק הדין מדגיש כי אופיו של הבניין והיעדר טענות אכלוס מצדיקים את תוקפו של הצו, וטיעוני המערערת אינם מצדיקים את ביטולו.