בר"ש 3389/15

תקציר

הפרשה סובבת סביב עורך דין שהורשע בעבירות משמעת לאחר שהגיש לבית המשפט בקשות הנושאות את שמו בתקופת השעיה, ובגין אישור שני תצהירים כוזבים. עורך הדין טען כי העובדות שצוינו בתצהירים נכונות, אך בית הדין המשמעתי המחוזי העדיף את גרסת האירועים שהציג עורך דין עמית, והרשיע אותו באימות התצהירים הכוזבים. בית המשפט הרשיע אותו גם בשני סעיפים של התנהגות בלתי הולמת במהלך תקופת ההשעיה. עורך הדין ערער על גזר הדין וגזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, שאישר את ההרשעה אך הפחית את העונש. הן עורך הדין והן לשכת עורכי הדין ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים, שאישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. לאחר מכן הגיש עורך הדין בקשה לחופשה כדי לערער על פסק הדין האחרון, בטענה כי יש להתייחס לסוגיה עקרונית של תמיכה ראייתית בעדותו של שותף בהליך משמעתי. לטענתו, סוגיה זו לא נדונה די הצורך בערכאות הנמוכות יותר, דבר שגרם לו לעיוות דין. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו כי הנושא כמעט ולא הועלה בדיונים קודמים, וכי גם אם כן, עדותו של עורך הדין העמית נסמכה כראוי שכן היא נתמכת בנסיבות העניין, ואינה ראיה יחידה. עוד ציין בית המשפט כי הליך משמעתי נבדל מהליך פלילי, וכי הדרישות הראייתיות בראשון נתונות לשיקול דעת. בנוסף, בית המשפט מצא כי גישתו של עורך הדין לתמיכה הראייתית הנדרשת באה על סיפוקה במקרה זה. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה.