ע"א 389/74

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לסכסוך על עיזבונה של בת שבע שפילברג, שנפטרה בפתאומיות והותירה אחריה שני נכדים, המערערים, ובת, המשיב. הבת תבעה את העיזבון בסכום של 68,400 ל"י, בטענה שנתנה את כספה לאמה למשמרת, והוא מוזג עם עזבונה של בת שבע. הנכדים, שהם היורשים, ביקשו להתגונן מפני התביעה, אך בקשתם נדחתה על ידי רשם בית המשפט המחוזי, בנימוק שהיא אינה נתמכת בתצהיר, כפי שהיה צריך להיות על פי תקנות סדר הדין האזרחי. הנכדים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון, וטענו כי יש לראות בתצהיר אמם, שהייתה מודעת לענייניו של המנוח, תקף. חוות דעתו של השופט מני אישרה את החלטת הרשם, בקובעה כי הכלל הוא כי נתבעים המבקשים להתגונן חייבים לתמוך את בקשתם בתצהיר משלהם, שכן תכליתו של הליך הסיכום היא ששבועת הנתבע תתבסס על טענת הגנתם. השופט מני הוסיף וטען כי הרשם לא שגה בכך שגבה מהנכדים את מלוא התשלום, שכן החוב היה חייב העיזבון לנושה שאינו יורש, ולכן סעיף 134 לחוק הירושה לא חל. השופט ח' כהן והשופט ויתקון, בחוות דעת משותפת, סברו כי יש לקבל את הערעור, שכן הטעות שעשו המערערים הייתה פורמלית בלבד, והיה מקום לתת להם הזדמנות לתקנה. הם העדיפו תצהיר של צד שלישי בקיא על פני תצהיר של הנתבעים עצמם, וסברו שאין זה חוקי להחמיר את המערערים על טעותם הפרוצדורלית. לפיכך, בדעת רוב, קבע בית המשפט העליון כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של הרשם ולהחזיר את התיק לדיון לגופו של עניין, לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעים עצמם לתמיכה בבקשתם להיתר הגנה. בנוסף, חויבו המערערים לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 ל"י.