ו"ע 9197-02-15

תקציר

הדיון נסוב סביב אופיו של מס עיזבון והאם יש להתייחס אליו באופן דומה למס רכישה או למס רווחי הון, בפרט בכל הנוגע למכירת נכס בירושה ומס רווחי ההון שחייבים בו היורשים בעקבותיו. תמצית הטיעון לטובת ניכוי מס עיזבון ממס רווחי הון היא ששני המסים מחושבים על פי שווי הנכס בעת פטירת המצווה. עם זאת, בית המשפט מגיע למסקנה כי המחוקק רואה במס עיזבון שווה ערך למס רווחי הון, ומשמש תחליף לאחרון במקרים של רכוש בירושה. פרשנות זו נתמכת בכוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 26 לחוק מיסוי מקרקעין, המבטיח את רציפות המיסוי על עליית ערך המקרקעין, ומונע הטלת מס עיזבון ומס שבח באותה תקופה. זאת ועוד, ביטולו של חוק מיסוי מקרקעין בשנת 1981 והחלפתו בתיקון מס' 15 לחוק מיסוי מקרקעין מחזקים רעיון זה, שכן התיקון קושר באופן ספציפי בין שווי הרכישה ומועד הירושה לבין מועד פטירתו של המצווה או שווי המכירה הפוטנציאלי. בית המשפט בוחן גם את ההוראות ההיסטוריות הנוגעות להוצאות מוכרות ומוצא כי החוק הנוכחי משמיט במכוון ניכויי מס עיזבון, מה שמצביע עוד על כך שהוא אינו נחשב להוצאה מותרת. בנוסף, בית המשפט דוחה את הטענות כי יש לנכות מס עיזבון כתשלום חובה או כהוצאה שהוצאה לצורך רישום והוכחת בעלות. לבסוף, ההוראה לזיכוי מס עיזבון במס שבח בסעיף 104 לחוק מיסוי מקרקעין מתפרשת כהטבה חד כיוונית, כלומר לא ניתן לנכות מס שבח ממס עיזבון. אשר על כן, הערעור לניכוי מס עיזבון ממס שבח נדחה, והמערערים נדרשים לכסות את הוצאותיו ושכר טרחתו של המשיב.