עת"א 40822-10-14

תקציר

אזרח ישראלי עזב את ישראל בשנת 1971 והצטרף לפתח בלבנון, והפך לפעיל בכיר במנגנון המתכנן פעילות צבאית נגד ישראל. הוא הורשע בסיוע ובקשירת קשר לסייע לאויב בעת מלחמה ונידון לשבע שנות מאסר. לאחר 37 שנים חזר לישראל ונעצר. ועדת השחרורים דחתה את בקשתו לשחרור על תנאי, בנימוק של חומרת עבירותיו, בהן תכנון פעילות טרור, איסוף מודיעין וגיוס אזרחים ישראלים למעשי חבלה. המועצה ראתה בו סכנה לשלום הציבור ולביטחון המדינה בשל קשריו המתמשכים עם פתח, השתתפותו בהפגנות בבתי הכלא וקבלת כספים מהרשות הפלסטינית. העותר טען כי ההחלטה אינה סבירה והדגיש את מרחק הזמן הגדול של מעשיו ואת השינויים בפתח. עם זאת, רוב בית המשפט אישר את החלטת המועצה, והסכים כי העותר לא זנח את האידיאולוגיה המסוכנת שלו. השופטים הדגישו את חומרת העבירות ואת נטל ההוכחה המוטל על העותר בדבר היעדר מסוכנותו, אותה לא עמד בו. מנגד, השופט שאהר אטרש התנגד לכך, ותמך בקבלת העתירה ובדיון על שחרורו, תוך שהוא מדגיש את הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ואת חזרתו מרצון של העותר לישראל.