ע"פ 38096-06-15

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב השאלה האם מאגר קיבוצי מהווה "עסק" כהגדרתו בחוק רישוי עסקים ולכן דורש רישיון הפעלה. בית משפט קמא קבע כי לא כן, אולם ערכאת הערעור חלקה על כך וקיבלה את הערעור. בית המשפט התייחס לעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי הקיבוץ משכיר יחידות דיור וכי השוכרים, במסגרת הסכם השכירות, מקבלים גישה לבריכה ללא כל תשלום נוסף. בית המשפט הדגיש כי השכרת יחידות אלו מהווה עסק, והכללת הגישה לבריכה בתנאי ההשכרה מרמזת כי הבריכה משמשת פונקציה מסחרית במסגרת עסק זה. כמו כן, בית המשפט ציין כי הבריכה משמשת גם ילדים שאינם חברי קיבוץ ומשתתפים בשיעורים המתקיימים בה, דבר המצביע על ממד ציבורי לשימוש בבריכה. גורמים אלה, טען בית המשפט, מקנים אופי עסקי למאגר, המחייבים רישיון לפי חוק רישוי עסקים. בית המשפט הכיר בפסקי הדין הקודמים בפרשות "הגושרים" ו"אסולין", שקבעו כי בריכות קיבוציות אינן טעונות רישיון עסק. עם זאת, היא הבחינה את המקרה הנוכחי מתקדימים אלה, והדגישה כי הם מבוססים על נסיבות עובדתיות שונות. בית המשפט התייחס גם לפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין תנובה, אשר הטיל ספק בפסקי הדין הנ"ל והדגיש את הצורך לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו הספציפיות. בית המשפט הוסיף ובחן את הוראות חוק רישוי עסקים ואת הצו הרלוונטי, ובפרט את סעיף 7.4א, הטעון אישור לבריכות שחייה המשרתות יותר מארבע יחידות אירוח. בית המשפט הגיע למסקנה כי סעיף זה חל על המאגר הקיבוצי, המשרת מספר רב יותר של דיירים וחברים, ולכן כפוף לחובת הרישוי. לבסוף, התייחס בית המשפט לטענות בדבר תקנות התכנון והבנייה, וציין כי אין בהן כל סתירה או קושי בפרשנות חוק רישוי עסקים ותחולתו על המקרה הנוכחי. משכך, פסק בית המשפט לטובת המערערת, בקובעו כי בריכת הקיבוץ מהווה עסק טעון רישיון, והחזיר את התיק לבית משפט קמא להמשך הליכים.