ע"א 295/89

תקציר

במחלוקת על צוואתו של המנוח יצחק גרשטיין, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את צוואתו השלישית של גרשטיין ולאכוף את השנייה. בתחילה הוריש גרשטיין את עזבונו לאשתו, ועם מותה ערך צוואה שנייה, בה חילק את עזבונו שווה בשווה בין המערער, אחיינו, לבין המשיב, קרוב משפחה רחוק. הצוואה השלישית, שהיטיבה במידה רבה עם המערער, בוטלה בשל טענות כי נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת וללא הבנתו של המצווה, שכן לא דיבר עברית, את שפת הצוואה. בית המשפט קבע כי מאחר והצוואה לא תורגמה, היא הפרה את סעיף 22(ג) לחוק הירושה. עוד נקבע כי על המערער הנטל להוכיח כי לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת, נטל שלא עמד בו משום שנסיבות הצוואה מעוררות ספק באותנטיות. בנוסף, תקופת הביטול בת השנה הוגדרה כלא רלוונטית משום שלמנוח לא הייתה יכולת לבטל את הצוואה בשל הידרדרות בריאותית. בית המשפט העליון מצא כי בצדק הסתמך בית המשפט המחוזי על עדותו של המשיב נוכח היעדר ראיות סותרות של עדים רלוונטיים, וחזר ואישר כי הסתמכות על עדות אחת מוצדקת כאשר היא מאוששת על ידי אי המצאת ראיות שכנגד. פסק הדין הדגיש את העמידה הפרוצדורלית לפי חוק הירושה, והדגיש את חשיבות הבנתו הברורה של המצווה את תוכן הצוואה. משכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור והותיר על כנו את תוקפה של הצוואה השנייה, תוך שהוא מורה למערערת לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב.