ת"א 19753-02-16

תקציר

פסק הדין מקבל את טענת התובעת בחלקה, וקובע את הבעלות על זכויות הקניין בבית משותף לא רשום. המחלוקת נסובה סביב הפרשנות לפיה הנתבעת רכשה מידי כונסי הנכסים שטחי שירות בקומת הביניים של הבית המשותף. בית המשפט מבהיר כי לא ניתן להוציא את הרכוש המשותף מהבעלות המשותפת, ובפרט שטחים המיועדים לשימוש כלל בעלי הדירות, כמו מקלטים וחדרי מדרגות. פסק הדין בוחן את ההסכם בין הכונסים לבין הנתבעת, וקובע כי המכירה כללה רק שטחי אחסון ויחידות שירות שצוינו במפורש, למעט שטחים שיש בהם מניעה חוקית למכירתם, כגון חדרי מכונות ומתקנים. בית המשפט מציין את גישתם הזהירה של כונסי הנכסים, את העברת האחריות לרוכש ואת היעדר התשריט המפורט המגדיר את השטחים הנמכרים. באשר לשאלה העובדתית בדבר קיומם של אזורי שירות מסוימים כמו חדר כושר, חדר כביסה וחדרי אשפה, בית המשפט מוצא את העד המרכזי מטעם התובעים, סבאח, לא אמין, ומגדיר את עדותו כ"סיפורים מפוברקים". היא גם מטילה ספק באותנטיות של השילוט המוצג כראיה. בית המשפט מגיע למסקנה כי כונסי הנכסים יכלו למכור כדין את שטחי השירות המדוברים, שכן הם לא היו חיוניים לכלל השוכרים ולא נוצלו ככאלה. משכך, רכישת שטחים אלה על ידי הנתבעת הייתה תקפה, ובקשת התובעים לשיקום נדחית. כל צד אחראי להוצאותיו, למעט סבאח, שחויב לשלם לנאשם 20,000 ₪ בשל עדותו הכוזבת והתנהגותו המשבשת במהלך השימועים.