סע"ש 26620-12-19

תקציר

התובעת, עובדת החברה הנתבעת, תבעה פיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין הפרות שונות של חוקי העבודה לאחר סיום העסקתה. המחלוקת העיקרית הייתה האם התובע פוטר או התפטר. התובעת טענה כי החלטת הנתבעת לסגור את הסניף הירושלמי בו עבדה, והעברתה לסניף אחר רחוק מביתה, מהווה פיטורים. הנתבעת טענה כי התובעת התפטרה בכך שלא התייצבה לעבודה בסניף החדש. בית הדין מצא כי התנהגותו של הנתבע אינה עולה כדי פיטורים. בית המשפט קבע כי הודעת הנתבעת על מעבר לסניף אחר הייתה במסגרת זכויותיה כמעסיקה, אך הדרך בה נעשתה ללא שימוע פסולה. עוד קבע בית הדין כי סירובה של התובעת להעברה לא היווה הפרת חוזה וכי מעשיה של הנתבעת לא טעו היתר לפי חוק עבודת נשים. לפיכך, נדחו התביעות לפיצוי כספי ולא ממוני לפי חוק זה, ולפיטורים שלא כדין. עם זאת, בית המשפט פסק לתובע פיצוי שווה ערך לשכר חודש בגין אי קיום שימוע, והורה לנתבעת לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים שנשללו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. תביעות התובעת לדמי הבראה ולפיצוי בגין אי ביצוע הפרשה לקרן השתלמות ניתנו בחלקן. בית המשפט לא פסק הוצאות בשל ההצלחה החלקית של התביעה, ושני הצדדים שמרו לעצמם את הזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום. ככלל, מקרה זה מדגיש את החשיבות של מעסיקים לפעול בהתאם לנהלים נאותים ולפעול בתום לב בעת הפעלת סמכותם הניהולית על העובדים.