ע"א 189/95

תקציר

פסק הדין קובע כי לקונה הראשון זכות עדיפה בנכס על פני קונה שני או נושה המנסה לעקל, ובלבד שהקונה השני לא פעל בתום לב והעסקה לא נרשמה בעודו בתום לב. עיקרון זה משתרע מעבר למקרקעין למטלטלין והמחאות חוב. המסגרת המשפטית נותנת עדיפות לקונה הראשון על בסיס דוקטרינות של יושר והגינות, גם אם הרכישה לא נרשמה. גישה זו, הנגזרת מהמשפט הישראלי, סותרת את התפיסה לפיה זכויות הוניות בוטלו עם חוק המקרקעין. במקום זאת, זכויות מעין קנייניות מכירות באינטרס של הקונה הראשון כמהותי. פסק הדין מותח ביקורת על פסקי דין קודמים כמו "פרשת בוקר", וטוען כי הם העדיפו באופן שגוי אינטרסים מאוחרים יותר כמו עיקול על פני התחייבויות קיימות. פסק הדין מציע כי יש לשקול עיקולים אם נעשו בתום לב ולכלול מנגנוני פיצוי לאיזון אינטרסים. היא מדגישה את ההגינות ואת יישומם של עקרונות הוגנים כחלק בלתי נפרד מיישוב סכסוכים על זכויות קניין, ומשקפת הבנה דקדקנית של צדק המתעלה על פרשנויות סטטוטוריות פשוטות. בסופו של דבר ההחלטה דוחה את ערעור הבנק, ותומכת בתביעת האישה לנכס על בסיס הסכם ממון, ומחזקת כי ההבטחה המקורית תקפה אלא אם עסקה עוקבת תעמוד בכל הקריטריונים המשפטיים לקדימות.