ב"ל 15425-12-21

תקציר

התובע, המקבל קצבה מיוחדת משנת 1999 לפי תקנה 10(א) בעקבות תאונת עבודה, ביקש מבית הדין לקבוע כי החלטת המוסד להעניק לו קצבה זו הייתה שגויה, וכי הוא זכאי לקצבה מיוחדת גבוהה יותר לפי תקנה 10(ג). התובע טען כי הוא אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית בשל קשיי הליכה, מערכת חיסונית פגיעה המחייבת אותו להימנע ממקומות הומי אדם, הפרעות במערכת העיכול וחוסר שליטה על צרכיו. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח כי אינו יכול להשתמש בתחבורה ציבורית. מהראיות עולה כי התובע הרבה להשתמש בתחבורה ציבורית, לרבות לצורך נסיעות לעבודה במשך למעלה מ-30 שנה לאחר התאונה, ואף העדיף אותה על פני שימוש ברכבו הפרטי. בית המשפט הטיל ספק במהימנות עדותו של התובע, וקבע כי היא אינה עקבית וסותרת. זאת ועוד, החלטות הנתבעת התבססו על חוות דעת שונות שהמליצו להעניק לתובע קצבה נמוכה יותר. לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה, תוך שהוא מדגיש את חוסר אמינותו של התובע ואת כישלונו להוכיח כי נזקק לתחבורה שאינה תחבורה ציבורית. פסק הדין ניתן ללא פסיקת הוצאות, ולתובע עומדת זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.