סע"ש 5049-05-19

תקציר

התובע, משווק במקצועו, תבע את הנתבעת, חברה המספקת שירותי שיווק, על כך שהכירה בו כשכיר ולא כנותן שירות עצמאי, וכן על תשלומים נוספים הנובעים מסיווג זה. התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך שבע שנים, בשיווק דירות בפרויקטים של חברה שלישית עמה התקשרה הנתבעת למתן שירותי שיווק. בית המשפט בחן את מערכת היחסים בין הצדדים על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה: מבחן השילוב (חיובי ושלילי), כוונת הצדדים, אמצעי התשלום, תלות כלכלית, בלעדיות, כפיפות ופיקוח, אספקת כלים, קשר אישי, סדירות, המשכיות והצגת הקשר לצדדים שלישיים. נטל ההוכחה היה על התובע. בית הדין מצא כי חלק מהמדדים הצביעו על יחסי עבודה: התובעת עבדה בשעות קבועות, הייתה תחת פיקוח צמוד והייתה תלויה כלכלית בנתבעת. עם זאת, אינדיקטורים אחרים הצביעו על היעדר מערכת יחסים כזו. חשוב לציין כי הפיקוח על התובע נבע מהסכם של הנתבעת עם החברה השלישית, והתובע לא ביקש להיות מועסק כשכיר, למרות שהיה בעל ידע משפטי וכוח מיקוח, ובחר במקום זאת לקחת את הסיכון של הכנסה משתנה כעצמאי על מנת לקצור רווחים פוטנציאליים. בית הדין הגיע למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח יחסי עובד-מעביד. למרות זאת, פסק בית המשפט לתובעת פיצויים לא ממוניים בסך 50,000 ₪, וציין כי הנתבעת נהנתה מההסדר החוזי, אשר אפשר לה לנהל את פעילות התובעת במינימום עלויות וסיכונים, בעוד התובעת לא זכתה להגנות של דיני העבודה. בית המשפט נימק פסק דין זה בכך שהתייחס לשינויים בשוק העבודה ולצורך לתמרץ מעסיקים לקדם תעסוקה באמצעות יחסי עבודה מוכרים. הנתבע חויב לשלם לתובע פיצויים לא ממוניים בסך 50,000 ₪ בתוספת הוצאות בסך 10,000 ₪, בתוך 30 יום.