ע"א 42679-09-13

תקציר

המשיב נפגע מרכב ותבע את המערער לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, מאחר שלא הכיר את הנהג. המערערת טענה כי הרכב דרס את המשיב במכוון, ועל כן אין עליה חובה לפצותו. השופט קמא פסק לטובת המשיב, והורה למערערת לשלם לו כרבע מיליון שקל. המערער ערער על ההחלטה וטען כי הראיות מצביעות על כך שהפגיעה הייתה מכוונת. פסק הדין של ערכאת הערעור סיכם את האירוע ואת הטיעונים המשפטיים שהוצגו על ידי שני הצדדים. המשיב ואחיו העידו על האירועים שקדמו לאירוע, וציינו כי הגיעו לאתר הבנייה לאחר ששמעו על גנבים פוטנציאליים. על פי עדותם, בעת שהמשיב התקרב לחשוד, הופיעה מכונית ופגעה בו, לפני שנמלט מהמקום. המערער, לעומת זאת, הציג אינדיקציות המצביעות על קטטה שפרצה בין המשיב לבין הגנבים, ואחד מהם דרס אותו בכוונה. אינדיקציות אלה כללו רישומי מד"א של פצוע נוסף, מסמכי משטרה ועדויות של עוברי אורח. המערער אף הצביע על סתירות בדברי המשיב והסתמך על רישומי חדר המיון שהזכירו "תקיפה". ערכאת הערעור הכירה באינדיקציות אלה, אך לא מצאה בהן די כדי להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי המשיב נדרס במכוון ברכב. הם תמכו בקביעתו של השופט קמא, שהתבססה על מהימנות המשיב ועדויות אחיו. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין המקורי נותר על כנו, אם כי מבלי להורות על הוצאות.