ת"צ 7347-10-13

תקציר

התיק נסוב סביב בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש צרכן (המבקש) כנגד חברה פרטית (המשיבה) המתמחה בהנפקת שוברי הזמנה בתוקף לפרק זמן קצוב בבתי עסק שונים. המבקשת טענה כי הפרקטיקה של החברה להגביל את תוקף השובר לשנה הינה בלתי סבירה ומהווה תנאים מפלים בחוזה אחיד, המביאים להתעשרות שלא כדין על חשבון הצרכנים. המשיבה נימקה את תקופת התוקף בת השנה כפרקטיקה עסקית סבירה ולגיטימית, החיונית למודל העסקי ולמבנה התמחור שלה. לטענתם, השוברים נמכרו בהנחה מתוך ציפייה שאחוז מסוים לא ינוצל, ומשך תוקפם סוכם עם בתי העסק הרוכשים את השוברים. עוד טענה החברה כי המבקש לא היה צד לחוזה והיה עליו להפנות לעסק שרכש את השובר. בנוסף, הם טענו כי מעשיהם נעשו בתום לב, ונסיבותיו האישיות של המבקש אינן מצדיקות את הארכת תוקפו של השובר מעבר לתקופה המוסכמת. בית המשפט בחן את הראיות והטענות שהוצגו והגיע למסקנה כי המבקש לא הצליח להוכיח סיכוי סביר להצלחת התביעה. השופטת קיבלה את טענת המשיב כי תקופת התוקף קשורה קשר ישיר לתמחור השוברים וכי הארכת תוקפם צפויה לייקר את מחיר השובר. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי מעשיו של המשיב לא היוו חוסר תום לב וכי מצבו האישי של המבקש אינו רלוונטי בהקשר של תובענה ייצוגית. בסופו של דבר קבע השופט כי המבקש לא עמד בקריטריונים לאישור תובענה ייצוגית, כמפורט בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. לפיכך, הבקשה לאישור נדחתה, והמבקש חויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין.