דב"ע מז/4 - 3

תקציר

במקרה הנדון, המערערים, מנהלים במסעדה, פוטרו מעבודתם ללא פיצויי פיטורים בשל חשד לגניבה וניצול לרעה של מעמדם. הפיטורים אושרו על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בעקבות החלטת ועדת הפרטה, שהוסמך בהסכם קיבוצי לפתור סכסוכים אלה. המערערים ערערו על סמכות הוועד, טענו לטעויות פרוצדורליות וטענו כי ההסכם הקיבוצי אינו מגדיר כראוי הליכים משמעתיים ואינו מאפשר פיטורים ללא פיצויים. עם זאת, בית המשפט מצא כי הוועדה פעלה במסגרת זכויותיה ופעלה על פי עקרונות הצדק הטבעי בכך שנתנה למערערים הזדמנות להציג את טענותיהם, למרות סירובם. יתר על כן, בית הדין קבע כי סוגיות המשמעת שאינן כלולות בהסכם הקיבוצי יכולות להיות מנוהלות על ידי תקנות העבודה המקובלות, המאפשרות פיטורים ללא פיטורים בתנאים של התנהגות בלתי הולמת מוכחת כמו גניבה. ההחלטה נתמכה גם על ידי הנוהג העקבי של החלת תקנות כאלה באופן נרחב ברחבי התעשייה. בית המשפט, שתמך בהחלטת ועדת ההפרטה, הדגיש כי שלילת פיצויי הפיטורים מוצדקת נוכח מעשיהם "הנתעבים" של המערערים, אף שעדיין היו זכאים לקבל כספים שנצברו בתוכניות פנסיה מסוימות, דבר המצביע על כך שהפיצויים לא שוללו לחלוטין. בסופו של דבר נדחה הערר, תוך שהוא מבסס את סמכותה של ועדת ההפרטה ומדגיש את הלגיטימיות של תהליך קבלת ההחלטות שלה בסכסוכי עבודה הנוגעים להתנהגות בלתי הולמת לכאורה.