ד"נ 40/75

תקציר

חייל פצוע עתר לפיצויים לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, לאחר שנפצע במהלך קטטה עם חייל אחר במהלך שירותו. תביעתו נדחתה בתחילה וגם על ידי ועדת ערר, בנימוק שהפגיעה אינה קשורה לשירות. החייל ערער לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את ערעורו ברוב דעות. החייל ביקש דיון חוזר, שהתקבל, ובמהלכו פסקו רוב השופטים לטובת החייל. הם קבעו כי מאחר שהאירוע התרחש במחנה והחייל חויב להיות נוכח בו בשל שירותו, הפגיעה נגרמה עקב שירותו. השופטים התייחסו לפסקי דין קודמים בארץ ובעולם בתביעות פיצויים לעובדים, אשר תמכו בתפיסה כי פגיעה שנגרמה במקום העבודה, מבלי שהעובד אשם, נחשבת לפגיעה בעבודה. השופט ויטקון, אליו הצטרף השופט מני, התנגד וטען כי הקטטה לא הייתה קשורה לצבא ויכלה להתרחש בכל מקום, ולכן לא ניתן לראות בה קשר לשירות. עם זאת, בהחלטת הרוב נקבע כי נוכחותו של העותר במחנה עקב שירותו הצבאי, יחד עם היעדר כל סיבה למאבק שאינה קשורה לשירות, משמעה שהפגיעה אירעה "בגלל" שירותו, כנדרש בחוק לצורך קבלת פיצויים.