ע"א 256/17

תקציר

פסק הדין נסוב סביב הערכה נכונה של מיסים על טובין המיובאים לשימוש עצמי, ובפרט כלי רכב, לפי תקנה 2 לתקנות המכס. התקנה קובעת כי שווי העסקה, המוגדר כמחיר ששולם או שישולם, הוא המפתח לחישוב המס, ובלבד שהיבואן יוכל להוכיח ערך זה באופן משביע רצון. אם היבואן אינו יכול לעשות זאת, לרשויות יש זכות לקבוע את הערך באמצעים סבירים. על היבואן מוטל נטל ההוכחה, העולה בקנה אחד עם עקרונות דיני המס בהם מוטל בדרך כלל הנישום על כתפיו של נישום זה. במקרה דנן, המערערים לא הצליחו להוכיח את מחירי העסקה המוצהרים כמדויקים. ממצאי החקירה הצביעו על פערים בין המחירים המדווחים למחירים בפועל, מה שהוביל להודעות חיוב מעודכנות המבוססות על ראיות מנהליות משמעותיות כמו מסמכי ספקים והעברות בנקאיות. הסתמכותם של המערערים על חשבוניות, שהתבררו כחלקיות, לא הייתה מספקת, וטענות ספקולטיביות, כגון אלה הנוגעות להלבנת הון, נעדרו ראיות. בנוסף, עדים פוטנציאליים שהיו יכולים לברר את הליך העסקה לא הובאו על ידי המערערים, דבר שהחליש עוד יותר את מעמדם. למרות שהמערערים טענו כי בשומות יבוא קודמות לא נמצאו בעיות, לרשות יש זכות לבחון מחדש על סמך ראיות חדשות. גם טענות לאפליה לא הוכחו, שכן הסדרים עם יבואנים אחרים היו מקרים בודדים. הטלת קנסות מנהליים נמצאה ראויה בשיקול דעתה של הרשות, והערעור נדחה תוך הטלת קנס הוצאות על המערערים, המשקף את אי עמידתם בנטל הראיית.