ע"ע 60870-09-14

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם המערער, עובד, זכאי לפיצויי פיטורים לאחר שהתפטר מתפקידו. המערער טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים משני טעמים; ראשית, הרעה עתידית מוחשית בתנאי העבודה ושנית, הסכם שנעשה עם מעסיקו בינואר 2011. באשר לעילה הראשונה, בית הדין מצא כי העובד לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענתו להרעה עתידית צפויה בתנאי העבודה. בית הדין ציין כי טענת העובד היא ספקולטיבית ועתידנית, ובית הדין בחר שלא להכריע בשאלה האם "הרעה עתידית מוחשית" נכללת בחוק פיצויי פיטורים. בית הדין שקל גם את השינויים הארגוניים הרחבים יותר ואת השקת המכונה החדשה, שהקשו לחזות את ההשפעה על תנאיו של העובד. אשר לעילה השנייה, בחן בית המשפט הסכם מינואר 2011 בין המערערת לבין מר טובלי, בא כוח המשיב. המערערת טענה כי ההסכם אינו כולל מועד ספציפי ליישום והוא גמיש. המשיב טען כי ההסכם קבע את אפריל/מאי 2011 כמועד ההתפטרות, אשר נדחה מעט בשל היעדרותו של מר טובלי. בית משפט קמא מצא כי הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים היו מאוזנות ואינן מעדיפות זו את זו. כתוצאה מכך, המערער לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו באשר לכוונה שעמדה מאחורי ההסכם. יתר על כן, בית המשפט בחן באופן עצמאי את הראיות שהצטברו והגיע למסקנה כי סביר יותר שמר טובלי הציע למערערת להתפטר עם פיצויי פיטורים בחודש מאי 2011, אך המערערת סירבה. בית המשפט ביסס מסקנה זו על מספר גורמים: חוסר הפירוט של המערער בעדותו, טענותיו העקביות של המשיב והתנהגות שני הצדדים במהלך יחסי העבודה והמשפט. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ונמצא כי המערערת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. כן חויבה המערערת בהוצאות טרחת עורך הדין של המשיב, בסך 7,000 ₪, בתוך 30 יום. השופטים שניהלו את התיק היו רונית רוזנפלד, לאה גליקסמן וחני אופק גנדלר, בהשתתפות נציגי הציבור אלעזר וייץ ויודפת הראל בוכריס.