דב"ע נו/10 - 91

תקציר

המערער, שהיה מובטל וחיפש עבודה, הופנה על ידי שירות התעסוקה לחברת הבנייה חזי ובני כמנהל חשבונות פוטנציאלי. המערערת רק התקשרה לחברה ולא הגיעה לשם באופן אישי, דבר שהחברה ראתה בו חיסרון שכן לא היה לה ניסיון קודם בהנהלת חשבונות. שירות התעסוקה רשם אותה אז כמסרבת להצעת העבודה. לאחר מכן הופנתה לעבודה אחרת ברשת קו-אופ כקופאית, אך ניסתה לנהל שם משא ומתן על עבודה זמנית עד שתוכל להתחיל לעבוד בבית המשפט המחוזי בירושלים, אליו גם פנתה. הקו-אופ סירב להיענות לבקשה זו ושירות התעסוקה רשם זאת כסירוב שני. המערער ערער פעמיים על החלטות אלה בפני ועדת הערר של שירות התעסוקה, בשתי הפעמים ללא הצלחה. לאחר מכן היא הגישה את התיק לבית המשפט המחוזי בירושלים, שגם הוא דחה את ערעורה. הסוגיה העיקרית הייתה האם מעשיו של המערער היוו סירוב לקבל עבודה. בית המשפט קבע, כי אין די בשיחת טלפון לבדה וכי היה על המערערת להגיע פיזית לשני מקומות העבודה הפוטנציאליים כדי להפגין את מחויבותה להתקבל לעבודה. לפיכך, פסקי הדין של שירות התעסוקה ובית הדין האזורי, לפיהם סירבה המערערת לשתי הצעות עבודה, התקבלו. עוד ציינה השופטת קציר כי על קציני שירות התעסוקה לחקור באופן אקטיבי טענות של דורשי עבודה כי מילאו את חובותיהם. שני שופטי מיעוט סברו כי יש לראות בשיחת טלפון מספיקה וכי על שירות התעסוקה לחקור באופן מעמיק יותר את נסיבותיו של כל מקרה בטרם יקבע סירוב.