כ"צ 29564-12-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי מקיף של פסק הדין, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים: **מבוא:** פסק הדין הנדון עוסק בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (על ידי המבקשת) כנגד החלטות בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר הטיל עליה תשלומים שסווגו על ידי בית הדין כ"הוצאות משפט". טענתה המרכזית של המבקשת הייתה כי תשלומים אלו, למרות סיווגם, מהווים למעשה "קנסות" שהוטלו עליה מכוח חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: "חוק כפיית ציות"), וכי הטלתם נעשתה ללא קיום ההליכים הדיוניים והמהותיים הנדרשים בחוק, ובפרט ללא דיווח לבית המשפט העליון כנדרש לפי סעיף 7א(ב) לחוק. **השאלה המשפטית המרכזית:** השאלה המרכזית בפסק הדין היא האם התשלומים שהוטלו על המבקשת על ידי בית הדין הרבני, אשר סווגו על ידו כ"הוצאות משפט", מהווים מבחינה מהותית "קנסות" כהגדרתם בחוק כפיית ציות, ומכאן האם הטלתם מחייבת קיום הליכים מיוחדים, לרבות הודעה לבית המשפט העליון. **ניתוח עובדתי והשתלשלות ההליכים:** 1. **רקע:** בני זוג לשעבר, הורים לשני ילדים, אשר התגרשו וחתמו על הסכם גירושין המסדיר זמני שהות. המבקשת חדלה למלא אחר ההסדרים, וכתוצאה מכך הילדים הפסיקו להיפגש עם האב (המשיב 2). 2. **בקשת האב:** המשיב 2 הגיש בקשה לאכיפת זמני שהות, ובמסגרתה ביקש סיוע בחידוש הקשר עם ילדיו. 3. **התנהלות המבקשת:** לפי תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, המבקשת לא מילאה אחר הוראות בית הדין במשך תקופה ארוכה ולא גרמה לכך שהילדים יסכימו להיפגש עם אביהם. 4. **הטלת התשלומים:** * **החלטה מיום 5.11.2025:** בית הדין חייב את המבקשת בהוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. זאת, בעקבות אי הגעתו של אחד הילדים לפגישה והתנהלותה של המבקשת. בית הדין קבע כי המבקשת אינה מצליחה להשפיע על הילד ופטר את המשיב 2 ממזונות בנו עד שהמבקשת תגרום למפגש. * **החלטה מיום 7.12.2025:** בית הדין קבע כי המבקשת מתמידה בניכור הילדים מהאב ומקשה על קשר תקין. בעקבות זאת, חויבה המבקשת בהוצאות משפט נוספות בסך 1,500 ש"ח לטובת אוצר המדינה. 5. **טענת המבקשת:** המבקשת טוענת כי התשלומים אינם הוצאות משפט, אלא קנסות שהוטלו מכוח סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, ללא קיום הדרישות החוקיות. 6. **עמדת הייעוץ המשפטי:** היועץ המשפטי טוען כי מדובר בהוצאות משפט שהוטלו מכוח תקנה 617 לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, וכי אין בהטלתן חיוב דיווח לבית המשפט העליון. הוצאות אלו הוטלו בגין התנהלות דיונית שגרמה לעיכובים ובזבוז זמן שיפוטי. **הכרעת בית המשפט העליון:** בית המשפט העליון, מפי כבוד הנשיא יצחק עמית, דחה את בקשת המבקשת. עיקר ההכרעה נסוב סביב סיווג התשלומים שהוטלו. **עקרונות משפטיים וחידושים:** 1. **הבחנה מהותית בין "הוצאות משפט" ל"קנסות" לפי חוק כפיית ציות:** * **העיקרון:** בית המשפט העליון חזר והדגיש את ההבחנה המהותית בין הוצאות משפט לבין קנסות. בעוד הוצאות משפט נועדו לכסות את עלויות ההליך המשפטי ולהוות סנקציה על התנהלות דיונית לקויה (כגון עיכוב ההליך, בזבוז זמן שיפוטי), קנסות לפי חוק כפיית ציות נועדו לכפות ציות להחלטות בית הדין ולמנוע התנהלות עתידית המפרה את פסיקותיו. * **החידוש/הדגש:** פסק הדין ממשיך את הפסיקה המרחיבה (ראו בש"פ 5431/24) המכירה בכך שגם תשלום המסווג כ"הוצאות" עשוי, מבחינה מהותית, לעלות לכדי קנס. עם זאת, ההכרעה במקרה זה מסייגת זאת: **הסיווג המהותי תלוי בכוונת בית הדין כפי שהיא משתקפת בהחלטותיו**. * **יישום במקרה דנן:** בית המשפט העליון בחן את החלטות בית הדין הרבני והתרשם כי בית הדין ציין באופן מפורש ועקבי כי ההוצאות מוטלות **"בשל הטרחת המערכת לחינם"** ועל התנהלות דיונית. אף שהיועץ המשפטי והמבקשת הציגו טיעונים כי ניתן לראות בכך אכיפה, בית המשפט מצא כי בית הדין הדגיש את ההיבט הדיוני של בזבוז הזמן השיפוטי. * **התייחסות לטענות המבקשת:** * **הכוונה להטלת קנס:** בית המשפט דחה את טענת המבקשת כי בית הדין התכוון להטיל קנס, שכן הדגש בהחלטות היה על הטרחת המערכת. * **תכלית עונשית:** המבקשת טענה שההוצאות הוטלו כסנקציה עונשית. בית המשפט עמד על כך שהפסיקה קובעת כי חוק כפיית ציות אינו נועד להטלת סנקציות לתכלית עונשית גרידא. לכן, אף אם ההוצאות היו בעלות אופי עונשי, הדבר דווקא מערער את טענת המבקשת להחלת חוק כפיית ציות, שכן סנקציות עונשיות אינן ליבת החוק (ראו בש"פ 3381/23; בש"פ 308/20). * **המתח בין טענות המבקשת:** בית המשפט הצביע על המתח בטיעוני המבקשת, אשר מצד אחד טענה כי מדובר בקנסות להענשה, ומצד שני טענה כי מטרתם הייתה כפיית ציות עתידי. בית המשפט העליון הבהיר כי סנקציות כפיית ציות נועדו לאכיפה ולא לענישה. 2. **סמכות הטלת הוצאות משפט:** * **העיקרון:** בית הדין הרבני מוסמך להטיל הוצאות משפט מכוח תקנה 617 לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. * **התייחסות לטענת המבקשת:** המבקשת טענה כי לבית הדין אין סמכות להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה מכוח תקנה זו. בית המשפט העליון לא נדרש באופן ישיר להכרעה בסוגיה זו, אך מעצם העובדה שההחלטות אושרו (למעשה, נדחתה הבקשה לביקורת שיפוטית) ניתן להבין שהסמכות קיימת, כפי שהוסבר על ידי היועץ המשפטי. 3. **היקף הביקורת השיפוטית:** * **העיקרון:** בית משפט לעניינים אזרחיים (ובכלל זה בית המשפט העליון בהליך של רשות ערעור) אינו מתערב באופן שגרתי בפסיקת הוצאות משפט של בתי דין דתיים, אלא אם כן יש חריגה מסמכות בוטה או טעות מהותית. * **החידוש/הדגש:** ההליך לפי חוק כפיית ציות (בעיקר סעיף 7א) נועד להתמודד עם מקרים שבהם הטלת קנס על פי החוק נעשית שלא כדין. כאשר מדובר בהוצאות משפט, גם אם ניתן לטעון שהן גבוהות או שנויות במחלוקת, אם הן הוטלו במסגרת הסמכות הדיונית הרגילה, אין הן נתונות לביקורת שיפוטית במסגרת זו (כ"צ 18521-12-24). * **יישום במקרה דנן:** מאחר שבית המשפט העליון קבע כי מדובר בהוצאות משפט ולא בקנסות מכוח חוק כפיית ציות, נדחתה הבקשה. ההליך שבפניו אינו האכסניה המתאימה לבחינת טענות המבקשת בעניין זה. **מסקנות ומשמעויות:** * פסק הדין מדגיש את החשיבות של ניסוח ופסיקה ברורים מצד בתי הדין הדתיים. כאשר בית דין מבקש להטיל סנקציה, עליו לציין בבירור את הבסיס החוקי והתכלית של הסנקציה. * ההבחנה בין הוצאות משפט לקנסות לפי חוק כפיית ציות נותרה בעינה, אך הפסיקה מכירה בכך שהגבול עשוי להיות דק. המבחן המרכזי הוא כוונת בית הדין כפי שהיא משתקפת בהחלטותיו, ולאו דווקא הכינוי שניתן לתשלום. * בית המשפט העליון ממשיך לצמצם את התערבותו בסוגיית הטלת הוצאות משפט, ומדגיש כי הדבר נתון לשיקול דעתו של בית הדין הדתי, אלא אם כן מדובר בחריגה קיצונית מסמכות או פגם יסודי. * הפסיקה ממשיכה את קו ההגנה על עקרון "הזמן השיפוטי" ועל מניעת בזבוזו, כפי שבא לידי ביטוי בהרחבת סמכותם של בתי הדין להטיל הוצאות משפט בגין התנהלות שאינה ראויה. **נקודות לדיון נוסף (שלא הוכרעו בהכרח במקרה זה):** * האם יש גבולות לסכום ההוצאות שניתן להטיל? * האם ניתן להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה במקרים מסוימים, גם אם לא הוגשה תביעה להוצאות מצד הצד שכנגד? לסיכום, פסק הדין מחזק את הגישה שבית המשפט העליון לא ימהר להתערב בהטלת הוצאות משפט על ידי בתי דין דתיים, וכי יש להבחין בבירור בין הוצאות אלו לבין קנסות המחייבים יישום קפדני של חוק כפיית ציות.