ת"א 2040/07

תקציר

המחלוקת בין סולידי לאלתא נבעה מהסכם פיתוח שנחתם בין הצדדים לפיתוח מוצר מכ"ם. סולידי, שהחזיקה במשאבים כספיים, הייתה "בעלת המאה", ואילו אלתא, חברה בעלת ידע וניסיון טכנולוגי, הייתה "בעלת הדעה". המטרה הייתה לפתח מכ"ם שסולידי תוכל לשווק ברחבי העולם, תמורתו שילמה סולידי לאלתא יותר ממיליון דולר. נקודות המחלוקת העיקריות היו דרישת הדיוק של המכ"ם ורוחב הסרט. סולידי טען כי דרישת הדיוק היא מוחלטת, ואילו אלתא טענה כי היא סטטיסטית. החוזה לא פירט את רוחב הפס של המכ"ם, והשאיר אותו לקביעה עתידית. סולידי התעקשה שרוחב הפס צריך להתאים לתקן FCC, שדרש רוחב של 1.1 GHZ, בעוד אלתא טענה שזה תמיד 4 GHZ. בית המשפט פסק לטובת סולידי בשני המקרים. באחריותה של אלתא, כגורם המקצועי, לברר את התקן הרלוונטי ואת דרישותיו, דבר שלא עשתה. דרישת הדיוק הייתה אמורה להימדד באמצעות סטיית תקן, כפי שנטען על ידי אלתא, אך זו כללה גם דרישת פיזור של 1 סיגמא, כפי שנטען על ידי סולידי. בנוסף, הסכמתה של סוליד לצאת לשלב פיתוח שני, שמטרתו לשנות את המוצר כך שיענה על דרישות סולידי, לא ויתרה על זכותה לתבוע פיצויים בגין כישלון אלתא בשלב הפיתוח הראשון. היה זה ניסיון סביר של סולידי לצמצם נזקים, מה גם ששלב הפיתוח השני לא חייב את אלתא להשיג תוצאות כלשהן וגרר עלויות נוספות עבור סולידי. באשר לפיצוי, קבע בית המשפט כי הסכם הפיתוח, ובפרט סעיף 9, הגביל את הפיצוי של סוליד ל-67% מהשקעתה במקרה של הפרה. סעיף זה לא נחשב לתניית נזק מוסכמת אלא לסעד ספציפי ששני הצדדים הסכימו לו מראש, בהתחשב באי הוודאות הכרוכה בהסכמי פיתוח. כך, נזקיה של סוליד הוגבלו להחזר של 67% מעלויות הפיתוח, ולא לנזק בפועל לטענתה, שכלל נזק אגבי ואובדן רווחים.