ע"מ 31238-01-12

תקציר

המערער מכר את כל מניותיו וזכויותיו בחברת וקטור לחברה רוכשת בינואר 2007 בסכום כולל של 900,000$, מתוכם 500,000$ שולמו באופן מיידי ו-400,000$ הנותרים היו אמורים להיות משולמים בתוך תשעה חודשים. שלושה חודשים לאחר המכירה חתמה המערערת על הסכם ייעוץ נפרד עם וקטור למתן שירותי ניהול וייעוץ למשך שלוש שנים, לרבות הארכת חוזה החברה עם מיקרוסופט. בהסכם הייעוץ נקבע כי אם יצליח המערער להאריך את החוזה עם מיקרוסופט, תשלם לו וקטור בונוס מיוחד בסך 400,000 דולר. המערערת קיבלה את הבונוס המדובר והוציאה חשבונית מס לווקטור בחודש ספטמבר 2008. כמעט שלוש שנים לאחר מכן התקשרו המערערת והקונה בהסכם נוסף, שהוגדר כנספח שני להסכם המכר המקורי. בנספח זה הסכימו הצדדים כי הבונוס בסך 400,000 דולר ייחשב כתשלום נוסף עבור המניות שיימכרו, ובכך ישקף ערך נוסף של המניות כתוצאה מהארכת הסכמי מיקרוסופט. המערערת טענה כי הסכם נוסף זה מוכיח כי הבונוס היה חלק מהסכם מכירת המניות הראשוני ולכן היווה רווח הון. השופט קבע כי ההסכמים שנחתמו ביולי 2007 שיקפו את אופיין האמיתי של העסקאות, בעוד שההסכם הנוסף היה פיקטיבי ונוצר לצורכי מס בלבד. השופט ביסס החלטה זו על מספר גורמים. ראשית, עמדת המשיב התיישרה עם ההסכמים כפי שנוסחו על ידי הצדדים בעת ביצוע העסקאות, וראיות עכשוויות אלה נחשבו אמינות יותר מעמדה שתוקנה בדיעבד. שנית, הנספח השני נחתם לבקשת רואה החשבון של המערערת, שטען כי הוא נוצר לצורכי מס. שלישית, הסכם הייעוץ וטיוטאותיו תמכו בעמדת המשיב כי הבונוס היה תשלום עבור שירותים ולא חלק ממכירת המניות. עוד ציינה השופטת כי הבונוס ניתן למערער באופן אישי בשל כישוריו וקשריו הייחודיים, ולפיכך היווה הכנסה מעבודה. השופטת דחתה גם את טענות המערערת כי סכום העסקה היה בתחילה 1,300,000$ וכי הבונוס היה מכירת זיכיון, שכן טענות אלה לא נתמכו בראיות כלשהן. בסופו של דבר, דחה השופט את הערעור והורה למערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.