ע"א 7910-02-16

תקציר

הערעור מתייחס לתביעת רשלנות רפואית שהוגשה על ידי מטופל שעבר ניתוח לפרוסקופי להסרת כיס מרה שבוצע על ידי פרופ' זמיר. הניתוח גרם לסיבוכים עקב טעויות שעשה פרופ' זמיר במהלך הניתוח. סלע המחלוקת המרכזי היה האם פרופ' זמיר הפעיל טיפול רפואי סביר, או שמא טעויותיו הגיעו לכדי רשלנות. העד המומחה מטעם החולה, ד"ר ורבין, טען כי פרופ' זמיר לא נקט בזהירות הראויה בכך שלא ביצע צילום רנטגן של דרכי המרה לפני הניתוח ולא עבר לשיטת ניתוח פתוחה. עם זאת, בית המשפט מצא כי תפיסתו המוטעית של פרופ' זמיר את המציאות – לחשוב שהוא חותך את עורק כיס המרה, כשלמעשה הוא חותך את צינור המרה המשותף בכבד – התבררה רק לאחר החתך הראשון. ממצא זה התבסס על עדותם של פרופ' זמיר ופרופ' פרוינד, שהתייעצו עמם במהלך הניתוח. מכיוון שטעות תפיסה זו התגלתה רק לאחר החתך הראשון, לא ניתן היה לצפות מפרופ' זמיר לבצע צילום רנטגן או לעבור לניתוח פתוח לפני כן. כמו כן, בית המשפט מצא כי המטופלת לא ביססה קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין נזקיה. גם אם פרופ' זמיר היה מבין את טעותו מיד לאחר החתך הראשון ועובר לניתוח פתוח, סביר להניח שהניתוח המתקן שלאחר מכן היה זהה, כלומר העיכוב של שלושה ימים לא גרם נזק נוסף. אין די בטענות המטופל בדבר נזק ראייתי ונטל ההוכחה כדי לשנות תוצאה זו. בית המשפט התייחס גם לטענת המטופל בדבר הטיה ראייתית מצד בית משפט קמא, אך הגיע למסקנה כי כל עוד לא נפגעו זכויות פרוצדורליות, אין זה מקומה של ערכאת הערעור להתערב. בסופו של דבר, הערעור נדחה, אם כי ללא ההוצאות שנפסקו לנאשמים בערכאה הנמוכה יותר, שבית המשפט לערעורים הורה לבטלן.