ער"מ 49344-12-12

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה להארכת המועד לערעור על פסק דין קודם. פסק הדין הראשוני, שניתן על ידי בית הדין האזורי בירושלים, דחה את טענותיהם של שני עובדים ומבקש צד ג', שטענו כי המשיבה לא סיפקה להם הטבות תעסוקה שונות. בית הדין האזורי קבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. לאחר מכן ניסה המבקש לערער על פסק דין זה, אך בקשתו נדחתה בשל החמצת המועד. המבקש טען כי פסק הדין לא הוגש לו כראוי, שכן הוא הונח על דלת משרדו ולא נמסר לו פיזית. משמעות הדבר, לטענתו, היא שהערעור שלו, שהוגש ב-21 באוקטובר, הוגש בפועל במועד. רשם בית המשפט דחה בקשה זו, בנימוק של חוסר ראיות ובטענה כי פסק הדין ניתן כראוי. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה נוספת, הפעם בבקשה לעיון חוזר בהחלטת הרשם, שגם היא נדחתה. פסק הדין הנוכחי מתייחס לערעור שהגיש המבקש על החלטת הרשם, שהוגש לאחר המועד הנקוב. המבקש טען כי יש להתעלם מהשיהוי בשל נסיבות מיוחדות, לרבות הטעות במועד האחרון, סירוב המזכירות לקבל את הערר והפגיעה המשמעותית בזכויות המבקש. עם זאת, בית המשפט קבע כי הטעות בנוגע למועד האחרון הייתה טעות בדין, שאינה מהווה סיבה מיוחדת להארכת הזמן. יתר על כן, בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענת המבקשים כי הם ניסו להגיש ערעור ביום 21.10.00, שכן זו לא נתמכה די הצורך בראיות. עוד צוין בפסק הדין כי סיכויי ההצלחה בערעור על פסק הדין המקורי קלושים, שכן הוא התבסס במידה רבה על הערכת המהימנות של בית המשפט המחוזי, תחום שבו ערכאת הערעור אינה ששה להתערב. משכך, נדחה הערעור על החלטת הרשם, והמבקש חויב בהוצאות משפט של המשיב.