רע"ב 4172/18

תקציר

ניתוח משפטי: 1. עקרון רשות הערעור בתיקי אסירים: בית המשפט חוזר ומדגיש את הסטנדרט המגביל למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירות אסירים. ההלכה מלמדת כי רשות ניתנת רק במקרים חריגים הנוגעים לשאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית משמעותית, החורגות מאינטרסים פרטיים של האסיר (ע"א 7/86 וייל נ' מדינת ישראל; עע"א 6035/10 ביטון נ' מדינת ישראל). המקרה הנוכחי אינו עומד ברף זה, גם בגישה המקלה יותר לעתירות אסירים, המדגישה קריטריונים פחות מחמירים בשל ההקשר הספציפי (עע"א 425/09 פריניאן; RA 4785/08 Rakid). 2. הצדקה להחלטת בית המשפט קמא: דחיית בית המשפט קמא תלויה בעיקרון המהותי שבתי המשפט אינם מופקדים על ניהול מיקרו של החלטות מנהליות של בתי סוהר, כגון קביעת ערוצי טלוויזיה או הצעות מדיה תרבותיות ספציפיות. אלה הם בסמכותו של שירות בתי הסוהר. בית המשפט מדגיש כי מתן גישה למדיה מסוימת תלוי באספקה ובשיקולים לוגיסטיים, ונעשו מאמצים קודמים לספק אפשרויות מתאימות. 3. זכות האסירים – איזון והגבלות: הניתוח נשען על העיקרון הבסיסי שלפיו לאסירים יש זכויות אדם בסיסיות, שיש לאזן אותן מול אינטרסים מתחרים, כולל סדר ציבורי וכללים מוסדיים. בעוד שעל המדינה מוטלת החובה לכבד את צרכיהם הבסיסיים של האסירים – לרבות צרכים תרבותיים והסברתיים – זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל אותן כאשר הדבר מוצדק על פי חוק. בית המשפט מדגיש כי הגבלות מותרות רק אם הן מעוגנות באופן מהותי בטעמים משפטיים המצדיקים התערבות מידתית לזכות שנפגעה לכאורה (השופט אלון באה בעניין מדינת ישראל נ' בן אריאל, 1983). 4. צרכים תרבותיים ואנושיים של אסירים: בית המשפט מדגיש כי זכויות תרבותיות מינימליות – כגון גישה לתקשורת – מוכרות כהכרחיות לשמירה על כבוד האדם במסגרות כליאה. זאת, בקנה אחד עם פסיקה קודמת המדגישה את החשיבות של שמירה על זכויות האדם של האסירים ללא פגיעה או הגבלה מיותרת (בג"ץ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל). 5. מסגרת רגולטורית - תקנות בתי סוהר וגישה לתקשורת: על פי תקנה 19(א) לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978, הגישה לתקשורת מוגדרת במפורש כהטבה הנתונה לשיקול דעתו של מנהל בית הסוהר, המותנית בכללים שקבע הנציב. תקנה זו מבהירה כי הגישה לתקשורת אינה זכות מוחלטת אלא הסדר הנשלט על ידי שיקול דעת מנהלי שמטרתו לשמור על הסדר והמשמעת. 6. תקדים בנושא גישה למדיה: ב-RA 4244/02, בית המשפט בחן אם אסירים זכאים לשדר אירועי ספורט גדולים בטלוויזיה, והוא אישר כי הגישה לטלוויזיה נשלטת על ידי רגולציה, תוך הדגשת טבעה הנתון לשיקול דעת. הערתה של השופטת שטרסברג-כהן מאשרת כי הנאה משידורי התקשורת אינה זכות מולדת אלא טובת הנאה מנהלית. 7. ניתוח טענת אפליה: טענת העותר בדבר אפליה גזעית נמצאה בלתי מבוססת. שב"ס מספק ערוץ ייעודי באמהרית לאסירים יוצאי אתיופיה, המספק צרכים תרבותיים ככל שהדבר מעשי, בהתחשב במגבלות המשאבים. היעדר ערוץ ספציפי בשפה המועדפת על העותר אינו עולה כדי אפליה או פגיעה בזכויות, במיוחד כאשר קיימת תקשורת תרבותית חלופית בעברית. זה מדגיש את העיקרון שזכויות תרבותיות אינן זכויות מוחלטות אלא הטבות הכפופות לשיקול דעת מנהלי. 8. סיכום – עקרונות משפטיים וחידושים: המקרה מתמצת את העיקרון המבוסס היטב לפיו זכויות האסירים, אף שהן מוגנות, כפופות להגבלות חוקיות המוצדקות על ידי אינטרסים ציבוריים וניהול מוסדי. שיקול הדעת של הטבות התקשורת לפי תקנה 19(א) משקף הכרה משפטית בצורך בגמישות ניהולית. גישה זו עולה בקנה אחד עם החידוש המשפטי הרחב יותר המאזן בין זכויות הפרט לבין אינטרסים מוסדיים וחברתיים, ומאשר כי מעצר אינו מוחק זכויות אדם בסיסיות אלא מאפשר הסדרה שלהן בגבולות החוק. בעיקרו של דבר, נימוקיו של בית המשפט מדגישים את חשיבות שיקול הדעת המשפטי בניהול בתי הסוהר, את האופי הלא מוחלט של זכויות התקשורת והתרבות במאסר, ואת ההקפדה על עקרונות המידתיות והסמכות החוקית בהגבלת זכויות מטעמים לגיטימיים.