בר"ע 32303-03-14

תקציר

ההתאחדות לכדורגל בישראל ערערה על שתי החלטות של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו בנוגע לתנאי העסקתם של שחקנים בנבחרת ישראל. ההחלטה הראשונה דחתה את בקשת ההתאחדות לכדורגל בישראל לדחות על הסף תביעה שהגישה הסתדרות העובדים החדשה בטענה לאפליה ופגיעה בחופש ההתאגדות. ההחלטה השנייה קיבלה את בקשת ההסתדרות לתקן טענה זו. בית הדין האזורי קבע כי יש לדון בתביעה כסכסוך קיבוצי, שכן לשחקנים לא היו הסכמים אישיים עם ההתאחדות לכדורגל ומרבית העובדות הרלוונטיות היו משותפות בין השחקנים. יתר על כן, בית המשפט הצדיק את תיקון התביעה מטעמים פרוצדורליים, כדי למנוע כפילות בהתדיינות משפטית. ההתאחדות לכדורגל טענה כי יש לדחות את התביעה מאחר שההסתדרות לא הצליחה לבסס יחסי עבודה עם ההתאחדות לכדורגל בישראל ויש לדון בתביעה כסכסוך פרטני. עם זאת, שופט בית המשפט העליון הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על ההבחנה בין המקרה הנוכחי לבין הפסיקה הקודמת, וקיבל את הטענה כי האינטרס המשותף של השחקנים גובר על ההבדלים בנסיבות. מאחר שהתיקון לא השפיע באופן מהותי על ההליך, קבע השופט כי יש לדון בתביעה כסכסוך קיבוצי, ודחה את בקשת ההתאחדות לכדורגל לחופשה בערעור ללא צורך בתגובת ההסתדרות.