ע"א 1156/92

תקציר

בית המשפט קיבל את הערעור, וקבע כי השופט קמא טעה ויישם את חוות דעתו של המומחה הרפואי בהקשר משפטי. השופט קמא סבר בטעות כי הם כבולים לחוות דעת רפואית יחידה, בעוד ששיקול דעתו של בית המשפט הוא תמיד בעל חשיבות עליונה, גם כאשר הוא ניצב בפני חוות דעת מרובות של מומחים. הדוקטרינה מכירה בכך שהקביעות הסופיות לגבי המצב הרפואי נתונות בידי בית המשפט, שיכול לקבל או לדחות חוות דעת מומחים. במקרה זה, טרם התאונה, הייתה למערער נכות קלה הקשורה לסכיזופרניה בשיעור של 10%, אשר החמירה משמעותית ל-80% נכות לאחר התאונה. למרות שהמומחה הכיר במצב הקיים והעריך החמרה פוטנציאלית ל-60% נכות ללא התאונה, הם לא יכלו לציין מתי וכיצד זה היה קורה. התאונה הוגדרה כגורם המשמעותי ביותר להחמרת המצב, מה שהוביל לאשפוזים רבים ולחוסר יכולת מוחלט לתפקד, דבר שלא קרה לפני התאונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי לתאונה הייתה השפעה גדולה יותר מזו שהודה על ידי השופט קמא. כדי להתמודד עם האופי הספקולטיבי של קביעת ההשפעות המדויקות, הציע בית המשפט להגדיל את הפיצוי ב-200 אלף שקל וכן את שכר הטרחה, ובכך לקבל את הערעור. כל השופטים, לרבות השופטת ט' שטרסברג-כהן, השופטת ט' אור והשופטת ד' דורנר, הסכימו לפסק דין זה, שניתן ביום 7.3.95.