ע"א 346/72

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין צו אימוץ. המערערת, גרושה ואם לשישה ילדים מנישואים קודמים, ילדה שני ילדים נוספים מחוץ לנישואין. הערעור מתייחס לילד השני מבין השניים, שהאם הסכימה בתחילה למסור אותו לאימוץ, אך בהמשך שינתה את דעתה. האם הציעה הסדר חלופי שבו הילד יועבר למשפחת אומנה, אך עדיין תורשה לבקרו. הילד כבר הועבר בין מספר משפחות אומנה והערעור ביקש לערער על צו האימוץ שהשיגה משפחת האומנה האחרונה. בית המשפט העליון קבע כי מותר לחלק את הליכי האימוץ לשני שלבים. השלב הראשון, שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, עסק בשאלה האם ההורים נטשו את הילד, לפי סעיף 11 לחוק אימוץ ילדים. הסכמת האם לאימוץ לא נדרשה אם אכן כך היה. בית המשפט פסק לטובת היועץ המשפטי לממשלה, שטען כי שני ההורים נטשו את הילד. הסכמת האם לא נדרשה, ולכן לא היה לה מעמד להשתתף בשלב השני של הליכי האימוץ. השלב השני, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, היה עניין התאמתם של ההורים המאמצים ועניינים נוספים שנותרו. המערערת טענה כי לא נמסרה לה הודעה מתאימה ולא ניתנה לה הזדמנות להביע את דעתה, דבר שנדחה על ידי בית המשפט, שכן די בהזמנה לשלב הראשון. בית המשפט העליון אישר קביעה זו, והסכים כי השתתפותה של האם בשלב הראשון מילאה את הדרישות הפרוצדורליות. יתר על כן, מניעיה של האם למנוע הסכמה נחשבו בלתי מוסריים ובלתי חוקיים, דבר השולל ממנה כל אמירה בדיון המהותי על עתיד הילד. בית המשפט העליון התייחס גם לטענת המערערת כי נפלו "פגמים שורשיים" בהליך וכי יש לבטל את צו האימוץ. בית המשפט הפנה להוראות סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, המאפשר ביטול צו בנסיבות מסוימות, שאף אחת מהן לא חלה במקרה זה. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין עילה לבטל את צו האימוץ וכי פגמים פרוצדורליים כלשהם אינם סיבה מספקת לביטול צו שכבר הופעל. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המדינה.