ע"א 1103/05

תקציר

האחים המעורבים בפרשה ערערו על החלטת בית משפט השלום בצפת משנת 2005 בעניין תביעת ביטוח רכב. המערערת, בעלת הרכב, טענה כי אחיה נהג בה בעת שנפגע בתאונה. לטענת המבטחת, הנזק לא נגרם כתוצאה מתאונה אלא ממעשה מכוון, ולכן סירבה לשלם את התביעה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת וקבע כי היא שקרית, שכן הוא לא האמין לעדותו של האח ובמקום זאת הסתמך על עדי המבטחת. הערעור לבית המשפט המחוזי התמקד בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הנמוכה יותר, אשר לטענת המערער יש לבחון אותן מחדש בשל סתירות בתשובות והימנעותו של בית משפט קמא מלשקול עדויות מסוימות של עדים. בית המשפט המחוזי סירב להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, וציין כי הן מבוססות על הערכה מקיפה של חומר הראיות, לרבות חוסר מהימנותו של אחיו של המערער. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הסכים עם הערכתו של בית משפט קמא לגבי מצבו של הרכב, ממנה עולה כי האח לא יכול היה להיות ברכב בעת התרחשות התאונה, וטענת פעולת החילוץ לא נתמכה בעדויות עדים רלוונטיות. באשר לנטל ההוכחה בגין נזק מכוון, ציין בית המשפט כי גם אם נטל זה מוטל על המבטחת, די היה בכך כדי להוכיח את עמדתה. לפיכך, הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם את שכר טרחת המבטחת.