עמ"ש 60659-06-22

תקציר

המחלוקת המרכזית בתיק זה נסובה סביב שני הסכמי מתנה שבהם מעורבים אם, שמונה לה אפוטרופוס הן לגופה והן לרכושה, ובנה, המערער. הסכם המתנה השני, עליו חתמה האם, מעביר את כל זכויותיה תמורת מחצית מרכושה לבנה, תוך שהוא מעניק לו גם זכות מגורים. השיקול העיקרי של בית המשפט הוא טובת האם, שנקבע כי אינה לטובתה. ההסכם הוא למעשה העתק של הסכם המתנה הראשון, שבית המשפט דחה בעבר בשל חשש לתלותה הכלכלית של האם במערערת וללחצים המופעלים עליה. בית המשפט, בדחותו את הערעור, מסתמך על דו"חות רשויות הרווחה והאפוטרופוס שמונה לנהל את רכוש האם, מהם עולה כי המערער מונע מהאובססיה שלו לזכות בכספי אמו ולהפעיל שליטה. כמו כן, בית המשפט מדגיש כי תפקידו של אפוטרופוס הוא להגן על טובת הפרט שבטיפולו, דבר המחייב במקרה זה למנוע מהאם להתקשר בהסכמים העלולים לפגוע ביציבותה הכלכלית. פסק הדין מתייחס גם למינוי אפוטרופוס, תוך הכרה באתגרי התפקיד תוך אישור הצורך בקיומו בהתחשב במצבה של האם. לבסוף, פוסק בית המשפט את ההוצאות, פוסק אותן למשיבים, לרבות האפוטרופוס על הנכס, ומדגיש כי זכויותיו הפרוצדורליות של המערערת לא נפגעו. ככלל, הערעור נדחה, מה שמחזק את ההחלטה הקודמת לדחות את הסכם המתנה הראשון, ומדגיש את חשיבות ההגנה על שלומם והאינטרסים של אנשים עם אפוטרופוסים ממונים.