ע"א 2167/94

תקציר

במקרה זה הגיש המערער תביעה כספית נגד משפחתו ועיזבונו של המנוח, בטענה כי המנוח עשה שימוש לרעה בכספי החברה להוצאות משפטיות אישיות, שאירעו בשנת 1983. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מחמת התיישנות, מה שהוביל לערעור. סוגיות הליבה נסובו סביב השאלה האם ניתן לדחות את תקופת ההתיישנות בשל מרמה לכאורה או הפרת אמונים, והאם המערער היה מודע לעובדות המהוות את התביעה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, והדגיש כי על מנת שתקופת ההתיישנות תידחה, על המערערים לציין במפורש מתי נודע להם על התרמית. בית המשפט מצא כי כתב התביעה נעדר מידע ספציפי זה, והמערערת לא הצליחה להוכיח כי תקופת ההתיישנות החלה במועד מאוחר יותר. בנוסף, התייחס בית המשפט ליחסי הנאמנות בין המערער לבין המנוח, והבהיר כי המודעות לעילת התביעה מחייבת עמידה בהתיישנות כללית בחוק, ומונעת שיהוי בלתי מוגבל בזמן של התביעה. זאת ועוד, המערערת לא השיבה כראוי לטענות המשיבים בדבר תשלומים מדעת ולא מסרה תצהירים נדרשים לתמיכה בטענותיהם, דבר שהוביל בסופו של דבר לדחיית הערעור. בית המשפט העליון הורה למערערת לכסות את הוצאות המשיבים. השופטים טל ושטרסברג-כהן הסכימו ואישרו את פסק הדין המקורי המבוסס על תקופת ההתיישנות.