ת"א 16661/06

תקציר

## ניתוח משפטי: בקשת המבקש לדחייה ניתוח זה מתייחס לבקשת המבקש לדחות את התביעה, תוך התמקדות בעקרונות המשפטיים של סמכות שיפוט נושאית, עילת תביעה וחסינות, כמו גם כל חידושים משפטיים או יישומים שלהם. **I. היעדר סמכות שיפוט נושאית** טענתו העיקרית של המבקש לסילוק התביעה מתמקדת בהיעדר סמכות עניינית, וטוענת כי טענות המשיב נופלות בגדר חוק הנכים (פיצויים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הפיצויים")**. * **העיקרון המשפטי:** עקרון הסמכות העניינית מכתיב שבית משפט יכול לדון רק במקרים שלגביהם ניתנה לו סמכות על פי חוק. כאשר חוק ספציפי קובע מסגרת מקיפה לטיפול בתביעות מסוימות, כולל הליך ערעור ייעודי, בתי משפט בעלי סמכות שיפוט כללית מנועים בדרך כלל מלדון בסכסוכים שיש לפתור במסגרת אותה תוכנית סטטוטורית. * **עמדת המבקש:** המבקש טוען כי תביעת המשיב לפיצוי רטרואקטיבי, המבוססת על דרגת נכות גבוהה יותר שנקבעה על ידי ועדה רפואית מאוחרת יותר, היא עניין המוסדר בחוק הפיצויים. לפיכך, הגשת תביעה זו מחוץ להליך הערעור הסטטוטורי מהווה ניסיון לעקוף את האפיקים המשפטיים שנקבעו ומהווה פגיעה עקיפה בהחלטות המתקבלות על ידי הגופים המוסמכים על פי חוק הפיצויים. המבקש מדגיש כי החוק מחייב הקפדה על הליכי ערעור ספציפיים אלה. * **חידוש/יישום משפטי:** המבקש מסתמך על תקדים משפטי מבוסס היטב שבו חקיקה מיוחדת, כמו חוק הפיצויים, מכתיבה את המקום הבלעדי לסוג מסוים של סכסוך. יישום זה של החוק מדגים את עקרון המניעה הסטטוטורית, כאשר תוכנית סטטוטורית ספציפית מחליפה סעדים משפטיים כלליים. התייחסותו של המבקש לסעיפים 6 ו-7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952**, מחזקת טענה זו, וטוענת כי סעיפים אלה מעניקים למדינה חסינות מפני תביעות נזיקין כאשר קיימת תכנית פיצויים חלופית (בדומה לחוק הפיצויים) לטיפול בזכויות הנפגע. * **טענת הנגד:** המשיב טוען כי לבית המשפט יש סמכות עניינית, וטוען כי התביעה אינה רק ערעור על החלטת הוועדה הרפואית אלא תביעה לסעדים המבוססים על עילות אחרות, לרבות רשלנות, הפרת חובה חקוקה, חוק רכישת הון שלא כדין, דיני נאמנות, הפרת חובות ציבוריות, עוולות חוקתיות, והפרת תום לב. המשיב טוען כי חוק הפיצויים אינו קובע מנגנון לטיפול ברשלנות הנטענת של המבקש ביישום החוק והתקנות. * **שיקול דעתו של בית המשפט:** הסקירה המקדמית של בית המשפט מכירה בכך שטענות המשיב מתייחסות בעיקר לפיצויים שלכאורה לא התקבלו על פי חוק הפיצויים ומתמקדת ברשלנות לכאורה של המבקשת ונציגיה. בית המשפט מציין את הסתמכותו של המשיב על עוולת הרשלנות. **השני. היעדר עילת תביעה (ייחוד הסיבה)** המבקש טוען לחלופין לדחייה על סמך היעדר עילת תביעה תקפה, תוך הסתמכות על עקרון "ייחוד העילה". * **העיקרון המשפטי:** עקרון ייחוד העילה, כפי שהוא מיושם כאן, פירושו שכאשר חוק ספציפי מספק סעד מקיף ובלעדי לתלונה מסוימת, תובע אינו יכול לתבוע סעד על פי דיני הנזיקין הכלליים או מסגרות משפטיות אחרות אם דרכים אלה נמנעות על ידי החקיקה הספציפית. * **עמדת המבקש:** המבקש טוען כי חוק הפיצויים ממצה את זכויותיהם המהותיות והפרוצדורליות של נכי צה"ל כנגד מדינת ישראל. הניסיון למסגר את התביעה כתביעה לפיצויים, לטענת המבקש, מתבטל על ידי סעיפים 6 ו-7 לחוק אחריות המדינה. המבקש טוען כי ניסיונו של המשיב לדרוש הטבות מעבר למה שנקבע בחוק, רטרואקטיבית, אינו מותר. * **חידוש משפטי/יישום:** טענת המבקש מושרשת בדוקטרינה המשפטית המבוססת כי סעדים סטטוטוריים ספציפיים מונעים סעדים כלליים. ההפניה לסעיפים 6 ו-7 לחוק אחריות המדינה** היא קריטית כאן, שכן היא מבססת את כוונת המחוקק ליצור מערכת יחסים סימביוטית בין אחריות נזיקית לבין תכניות פיצוי, כאשר קיומו של חוק פיצויים מקיף מעניק חסינות למדינה מפני תביעות נזיקין כלליות. המבקש מצטט את פסק הדין *עמית*, התומך ברעיון כי עילת התביעה של התובע מוגבלת לחוק הפיצויים, ולאחר שמוצה, אין סעדים נוספים זמינים על פי הוראות חקיקה אחרות. * **טענת הנגד:** המשיב טוען כי חוק הפיצויים אינו הפתרון הראוי לתביעתם, גם אם בית המשפט היה מקבל את טענת המבקש בעניין זה. המשיב מדגיש כי חוק הפיצויים אינו מסדיר מנגנון לביקורת שיפוטית אובייקטיבית על רשלנות נציגי המבקש. יתר על כן, המשיב מדגיש את זכות הגישה החוקתית לערכאות, וטוען כי אין לדחות תביעה רק משום שחוק הפיצויים לא קבע מצב כזה במפורש. * **שיקול בית המשפט:** הניתוח של בית המשפט מתעמק ביחסי הגומלין בין חוק הפיצויים לחוק אחריות המדינה. הוא מדגיש את כוונת המחוקק לתאם בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה לבין הזכויות המוקנות לפי חוק הפיצויים. בית המשפט מפנה לדבריו של השופט י' כהן בעניין *מדינת ישראל נ' אילן רפאל***, המבהיר כי הפטור של המדינה מאחריות בגין פגיעות במהלך השירות הצבאי מוצדק בחובת תשלום פיצויים לפי חוק הנכים, דבר המצביע על כוונה חקיקתית ברורה ליצור מנגנון פיצוי בלעדי. בית המשפט מתייחס גם לדבריו של השופט ברק בעניין *Raundenoff (Coren) v. חכים***, תוך הדגשת המגמה החקיקתית לשמור על אחריות לנזיקין, למעט חריג יחיד שבו למדינה יש אחריות מוחלטת על פי דיני הפיצויים, ובכך להסיר אחריות מבוססת אשמה על פי דיני הנזיקין. **השלישי. חסינות** המבקש טוען גם לחסינות בגין מעשיהם של חברי הוועדה הרפואית, בטענה שהם ממלאים תפקיד מעין שיפוטי. * **עיקרון משפטי:** לגופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים ולחבריהם ניתנת בדרך כלל חסינות מפני תביעות אזרחיות בגין פעולות שננקטו בתפקידם הרשמי, במיוחד כאשר פעולות אלה כרוכות בהפעלת שיקול דעת ושיקול דעת. חסינות זו מגנה על שלמות ההליך השיפוטי ומונעת התנכלות למקבלי ההחלטות. * **עמדת המבקש:** המבקש טוען כי ועדות רפואיות פועלות במעמד מעין שיפוטי מובהק וחבריהן זכאים לחסינות משמעותית מפני תביעות רשלנות. המבקש טוען כי שופטים ובעלי תפקידים מעין שיפוטיים אינם נחשבים לעובדים לצורך אחריות שילוחית לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, שכן היסודות המהותיים של יחסי עובד-מעביד, ובפרט שליטה וכפיפות, נעדרים. * **חידוש משפטי/יישום:** המבקש משווה בין ועדות רפואיות לגופים שיפוטיים מסורתיים, וטוען כי תפקידן כרוך בתהליך דיוני וקבלת החלטות בדומה לזה של בתי המשפט. המבקש מצטט פרשנות משפטית ופסיקה (*בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית המשפט הארצי לערעורים*) המכירה בוועדות רפואיות במסגרות חקיקה אחרות כבעלות תפקידים מעין שיפוטיים. החלה זו של חסינות מעין שיפוטית על ועדות רפואיות, גם אם תפקידן העיקרי הוא רפואי, היא היבט משמעותי בטענת המבקש. * **טענת הנגד:** המשיב חולק על אופיין המעין-שיפוטי של ועדות רפואיות, וטוען שתפקידן מוגבל לקביעת אחוזי נכות, שהיא פעולה רפואית או טכנית גרידא, ולא החלטה בין צדדים. המשיב טוען כי גם אם חברי הוועדות הרפואיות מחוסנים, חסינות זו אינה חלה על יושבי הראש והמפקחים על הוועדות, שתפקידיהם הם מנהליים. המשיב גם טוען לאחריותה השילוחית של המדינה כמעסיקם של אנשים אלה, וטוען כי רשלנות של רופאים, יושבי ראש ומפקחים הופכת את המדינה לאחראית. * **שיקול דעתו של בית המשפט:** בית המשפט שוקל את אופי תפקידיהן של הוועדות הרפואיות. בית המשפט מכיר בטענת המשיב כי תפקידו הוא רפואי בעיקרו, אך מצטט את כב' השופט פורת בבג"ץ 1128/00 זכאי נ' קצין הפיצויים**, ומציע כי התאמת סעיפי הליקוי ואחוזי הנכות יכולה להיות כרוכה בהיבטים משפטיים. בית המשפט נוטה לתפיסה כי בעלי תפקידים אלה ממלאים תפקיד מעין שיפוטי. עם זאת, בסופו של דבר מגיע בית המשפט למסקנה כי גם אם תיתכן אחריות שילוחית, הוראותיו הספציפיות של חוק הפיצויים וסעיפים 6 ו-7 לחוק אחריות המדינה אוסרות על תביעות כאלה נגד המדינה בהקשר זה. יתר על כן, בית המשפט מסתמך על סעיף 7ב לחוק אחריות המדינה כדי לטעון לפטור סוכני מדינה מאחריות בנסיבות דומות שבהן המדינה עצמה חסינה. **סיכום וחידוש משפטי בפסק הדין:** קביעתו הסופית של בית המשפט נשענת במידה רבה על עקרון המניעה הסטטוטורית ועל בלעדיות הסעדים הקבועים בחוק הפיצויים. החידוש המשפטי כאן אינו ביצירת עקרונות משפטיים חדשים, אלא ביישום עקבי ומוצק של עקרונות קיימים על מטריצה עובדתית ספציפית. בית המשפט מסיק כי למשיב **אין עילת תביעה לפיצויים** ועילות אחרות מכיוון שחוק הפיצויים חל על עניינו של המשיב והמבקש נהנה מחסינות. זה מסמל אישור חזק של העיקרון שתוכנית פיצויים סטטוטורית מקיפה **מחליפה תביעות נזיקין כלליות** נגד המדינה בעניינים הנופלים בתחומה. נימוקיו של בית המשפט, ובמיוחד הסתמכותו על כוונת המחוקק העומדת מאחורי **סעיפים 6 ו-7 לחוק אחריות המדינה** ויחסי הגומלין שלהם עם חוק הפיצויים, קובעים תקדים ברור לאופן שבו יש לטפל בסכסוכים מסוג זה. בית המשפט קובע למעשה כי התרת תביעות נזיקין בנסיבות כאלה תחתור תחת עצם המטרה של משטר הפיצויים המיוחדים. ההתייחסות לבג"ץ 6964/06 אבו דרהאם נ' קצין הפיצויים** מחזקת עוד יותר את התפיסה כי גם בקשות הנוגעות להטבות רטרואקטיביות צריכות להיעשות באמצעות מנגנוני הערעור הסטטוטוריים, ולא באמצעות עתירות כלליות או תביעות נזיקין. דחיית התביעה ללא צו להוצאות משקפת את הכרתו של בית המשפט במעמדו של המשיב כנכה צה"ל, תוך שמירה איתנה על המסגרת המשפטית שנועדה להסדיר תביעות מסוג זה. החלטת בית המשפט מדגימה גישה שיפוטית לאכיפת כוונת החקיקה לתעל סכסוכים הנוגעים לפיצויי נכות אך ורק באמצעות הליכים מנהליים וערעורים ייעודיים.