בג"צ 5069/16

תקציר

המחלוקת בין העותרת לבין המדינה נסובה סביב עמידתו של סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני, הנוגע לעיבוד חלקת אדמה בגדה המערבית. הסעיף דורש עיבוד רציף של הקרקע במשך עשר שנים כדי לרכוש את זכות החזקה. השאלה המרכזית היא האם עיבוד חלקת הסלעים, שנעשה ב"טלאים", עומד ברף של 50% שנקבע בפסקי דין קודמים. העותר טוען כי החלקה כולה, שירש מאביו, היא כ-12 דונם, והיא מעובדת בשיעור של למעלה מ-50%. המדינה, לעומת זאת, טוענת כי השטח הרלוונטי לבחינה הוא 9 הדונמים שעליהם מוטל צו פינוי, ושיעור העיבוד כאן נמוך משמעותית. ועדת הערר לא קבעה קביעה ברורה לגבי קצב עיבוד החלקה כולה, המהווה מחלוקת עובדתית מהותית, ובמקום זאת בחרה לחלק את החלקה לשני אזורים. מאחר שהחלטת הוועדה אינה מבוססת דיה, יש להחזיר את התיק לוועדת הערר לצורך קביעה ברורה בשאלת השטח המעובד מתוך כלל החלקה הנתבעת. הוועדה תמנה מומחה שלישי, תערוך סיור נוסף בשטח ותגיש חוות דעת על עיבוד החלקה הנטענת בכללותה. על בסיס זה תוציא הוועדה החלטה חדשה שתקבע את קצב העיבוד בחלקה כולה. אם יימצא שהשיעור גבוה מ-50%, צו הפינוי יבוטל. אחרת, ההחלטה הנוכחית לפנות חלק מהחלקה תעמוד בעינה, אם כי פינוי זה יהיה נקודת האל-חזור. בנוסף, על ועדת הערר לשקול את אופי הקרקע ואת פוטנציאל העיבוד המרבי בעת קבלת החלטתה, לצד שיקולים נוספים של שכל ישר ומציאות. לבסוף, דעת הרוב גורסת כי העותר עמד בדרישת החזקה היושרה, מה שמייתר את הצורך בהוכחת מקור החזקה חוקי, דבר הסותר את ההיגיון העומד מאחורי סעיף 78. השופט וילנר מסכים עם פסק הדין, ומשאיר את השאלה כיצד לבחון את היקף הטיפוח למקרה אחר.