רע"א 863/24

תקציר

במקרה שלפנינו, ביקשה המבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר ביטלה פסיקה קודמת של בית משפט השלום שחייבה את המשיבים לשלם דמי תיווך בגין עסקת מקרקעין. הסוגיה המרכזית נסובה סביב היעדרו של הסכם תיווך חתום, כמתחייב מסעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (חוק המתווכים). המבקש, מתווך פרטי, סייע למשיבים ברכישת נכס בהרצליה פיתוח, וטען כי נעשה הסכם בעל פה תמורת דמי תיווך בשיעור של 1% ממחיר הרכישה, כ-127,000 ₪. בית משפט השלום קיבל תחילה את טענת המבקש, בקובעו כי המתווך היה שותף לעסקה וכי המשיבים פעלו בחוסר תום לב בכך שנמנעו מחתימה על ההסכם, ובכך הפעילו את עקרון "זעקת ההגינות". עם זאת, בערעור קיבל בית המשפט המחוזי את הממצאים העובדתיים אך הפריך את הפרשנות המשפטית וקבע כי עקיפת דרישת הכתב של חוק המתווכים יכולה להתרחש רק במקרים של "תרמית מהותית", דבר שלא ניכר כאן. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הבקשה לערעור נוסף, וציין כי העניין נעוץ בעובדות הספציפיות של המקרה ולא הציג עיוות דין או שאלה משפטית רחבה יותר המצדיקה עיון נוסף. בית המשפט ציין כי החלטות שיפוטיות שונות אינן מצדיקות מטבען ערעורים נוספים והגיע למסקנה כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם עקרונות משפטיים מבוססים.