ע"א 543/86

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור שהגישה חברת ביטוח, המערערת, על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר חובתה לשפות את המשיב בגין רכב גנוב. הפוליסה העריכה מראש את שווי הרכב, והביטוח קבע כי יש לשלם שיפוי 45 יום לאחר הגניבה אם הרכב לא יימצא. המערערת ערערה על פסק הדין המקוצר וביקשה רשות להתגונן, בטענה ללא ראיות מוצקות, לתרמית של המשיב. בית המשפט המחוזי דחה בקשות אלה, וקיבל את תביעת המשיב לשווי המוערך של הרכב כ"סכום קבוע". בית המשפט העליון אישר החלטה זו, תוך הבחנה בין פוליסות בעלות ערכים מוערכים מראש, בהן המבוטח יכול לתבוע את מלוא סכום הביטוח, לבין פוליסות הטעונות הערכת נזק לצורך שיפוי. טענות המרמה המעורפלות של המערער לא עמדו בבהירות הנדרשת להגנה, במיוחד נוכח היעדר ראיות מהותיות והסכם פוליגרף סותר. בית המשפט העליון הדגיש כי הגנות המבוססות על האשמות עמומות, בעיקר של מרמה, חייבות להיות מפורטות ומבוססות, דבר שהמערער לא עשה. משכך, נדחה הערעור והוטלו הוצאות על המערער.