עב"ל 167/99

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לתאונת עבודה שאירעה בשנת 1992, אשר גרמה למערער להיפגע. בקשתו של המערער לשנות את מצב הנכות שלו בעקבות החמרה לכאורה במצבו נדחתה על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מה שהוביל לערעור בבית המשפט המחוזי תל אביב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מציין את יסודיותה ובהירותה של הוועדה בהחלטתה, שכללה הסבר מפורט לפגם בכתף ימין של המערער ולהיעדר קשר סיבתי בין הפגם לבין התאונה בשנת 1992. לאחר מכן הסלים המערער את התיק לערכאה גבוהה יותר. עם זאת, בית המשפט העליון פסק גם נגד המערער. השופטים הסכימו עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגישו כי הוועדה הרפואית לעררים התייחסה כראוי לכל הסוגיות הרלוונטיות וכי ממצאיה נמצאים בתחום המומחיות הרפואית. בית המשפט הדגיש כי תפקידה של הוועדה מכריע בהכרעה בסוגיות רפואיות וכי אישור רופא אינו ראיה חותכת. מאחר שממצאי הוועדה התבססו על מומחיות רפואית ופעלו בהתאם להליכים הנדרשים, נדחה הערעור והחלטת הערכאה הנמוכה יותר התקבלה.