רע"א 1964/06

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם שאישר את פינוי המבקשים מחלקת מקרקעין. המבקשים טענו כי אביהם הוא הבעלים של הקרקע משנת 1938, וכי יש לדחות את התביעה נגדם על יסוד תקופת ההתיישנות. הערכאה הנמוכה יותר דחתה טענה זו, והורתה על סילוק המבקשים מהקרקע. לאחר מכן ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי, שדחה אף הוא את ערעורם. לבקשת רשות הערעור הנוכחית לערכאה גבוהה יותר צורפה בקשה להציג ראיות חדשות, קרי עדותו של קרוב משפחה המתגורר בירדן. ראיה זו נטענה להוכחת הגנת ההתיישנות של המבקשים. עם זאת, בית המשפט לא שוכנע כי די בראיות חדשות אלה כדי לשנות את פסקי הדין הקודמים, שכן היא תמכה באופן חלקי בלבד בטענת המבקשים ולא התייחסה לסוגיות של מהימנות שהועלו בפסקי הדין הקודמים. יתר על כן, הראיות התייחסו לתקופה מוקדמת יותר ולא ניתן היה להשתמש בהן לביסוס חזקה רציפה בנכס, הדרושה להוכחת טענת ההתיישנות. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי לא ייעתר לבקשות המבקשים, הן למתן רשות ערעור והן להצגת ראיות נוספות, ושמר על ההחלטות הקודמות לפנות את המבקשים. בפסק הדין הודגש כי מקרים כאלה אינם נידונים בדרך כלל לערעור בערכאות גבוהות יותר, וכי המקרה הנוכחי לא הציג נסיבות חריגות המצדיקות החלטה אחרת.