ע"פ 117/50

תקציר

הערעור במקרה זה סובב סביב החזקת נשק ללא רישיון והעונשים המתאימים. המערער, אליהו חדאד, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בשלוש עבירות לפי סעיפים 222(ב), 66(א) ו-66א(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936, ונגזרו עליו בסך הכל 3 שנים וחודשיים מאסר. חדאד ערער על ההרשעה, ובית המשפט שלערעור, בדעת רוב, אישר את ההרשעה לפי סעיף 235(ב) לפקודת החוק הפלילי, אך ביטל את ההרשעה בעבירות לפי סעיף 66א. שופטי הרוב, השופט לוין והנשיא יצחק אולשן, קבעו כי סעיף 66א לפקודת סדר העונשין בוטל במשתמע בחוק כלי הירייה, תש"ט-1949, בשל חוסר עקביות בענישה ובהליכים בגין החזקת כלי ירייה ללא רישיון. הם ביססו את החלטתם על העיקרון שחוק מאוחר יותר המטיל עונשים והליכים שונים על עבירה שתוארה בחוק קודם מבטל במשתמע את החוק הקודם. השופט לוין הדגיש את הצורך להימנע מפרשנות שתעניק לתובע הכללי סמכות שיקול דעת לבחור בין שני החוקים, דבר שעלול לגרום לחוסר הגינות כלפי הנאשם. עם זאת, השופט זוסמן חלק על כך, והדגיש כי יש להשאיר את ביטול החוקים בידי המחוקק, ועל בית המשפט להסיק על ביטול מכללא רק כאשר קיימת סתירה הגיונית בין החוקים או כאשר הם מכסים את אותה עילה באופן שונה. מאחר שהעבירות המוגדרות בסעיף 66א לחוק העונשין ובחוק כלי הירייה, תש"ט-1949, אינן זהות, הוא סבר כי שני החוקים יכולים לדור בכפיפה אחת. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט את חדאד בעבירה לפי סעיף 235(ב) לפקודת חוק העונשין, הקשורה להתנגדות למאסר כדין בנשק, וביטל את ההרשעות בעבירות לפי סעיף 66א. העונש של שלוש שנות מאסר שנגזר עליו על ידי בית המשפט המחוזי אושר, וחדאד חויב לרצות עונש זה מיום מתן פסק הדין.