עע"מ 2279/19

תקציר

פסק הדין נסוב סביב השאלה האם החלטת רשויות התכנון להחריג מגרש (מגרש 607) מאזור איחוד וחלוקה מצדיקה התערבות של בית המשפט. בית המשפט לעניינים מנהליים צידד במשיבים וקיבל את עתירתם, אך השופט ד' מינץ מתנגד לכך ותומך בקבלת ערעור המדינה. המקרה בוחן את השימוש במנגנוני איחוד וחלוקה, המאפשרים לרשויות התכנון לשנות זכויות קניין כדי להשיג תוצאות תכנוניות מיטביות, במיוחד במצבי בעלות מורכבים. כלים כאלה לא נועדו רק לפצות את בעלי הקרקעות. בעוד שהקמת בריכת מים על מגרש 607 חיונית לפיתוח עתידי של השכונה, השופט מינץ טוען כי יתרונותיה חורגים מעבר לשכונה זו, ומשרתים צרכים עירוניים רחבים יותר. הוא מדגיש כי אין להחליף את שיקול הדעת של רשויות התכנון בשיקול דעת של בית המשפט, אלא אם שיקולים זרים או מפלים השפיעו על ההחלטות. השופט מינץ ועמיתיו, השופטים י' עמית וע' שטיין, סבורים כי אין תוצאה בלתי צודקת המצדיקה התערבות של בית המשפט, שכן לא נמצאו מניעים פסולים בהליך קבלת ההחלטות של רשויות התכנון. לפיכך, הם מציעים לקבל את ערעור המדינה ולהורות למשיבים לשאת בהוצאות. פסק הדין מדגיש את הפרדת הרשויות, וקובע כי אל לבתי המשפט לחרוג לתחומם של רשויות התכנון ללא עילה ברורה.