עמ"מ 7/88

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לאשר צו מעצר מינהלי מכוח חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979. הצו, שנחתם על ידי שר הביטחון, עיכב את המערער למשך שישה חודשים ויומיים מטעמים של ביטחון המדינה ושלום הציבור. המערער טען כי לסגן נשיא בית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בתיק, הצו הוצא כאמצעי ענישה, וההליכים שהובילו לצו היו פגומים. עם זאת, בית המשפט העליון, בראשות השופטת שלומית לימור, פסק לטובת המערער. השופטת לימור קיבלה את הערעור וקבעה כי החלטת סגן הנשיא נעדרה הנמקה מספקת ולא שקלה את משך תקופת המעצר או את הנסיבות שהובילו לצו. יתר על כן, בית המשפט הטיל ספק בתוקפו של הצו עצמו, שכן הוא הוצא לתקופה העולה על שישה חודשים. בעוד כוונתו של השר לא הייתה ברורה, ציין בית המשפט את היעדר נהלים מסודרים לטיפול בבקשות מעצר ואת הצורך בבהירות בהליך זה. בנוסף, הציע בית המשפט כי המשיב היה צריך לשקול את עונשו של המערער בהשוואה למעורבים באירועים קשורים. פסק הדין הביא לביטולו של צו המעצר, אם כי לא מנע מהשר להוציא צו חדש אם הדבר מוצדק.