דנ"א 8907/99

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על תכנית מתאר ששינתה את ייעוד הקרקע בראשון לציון, שבבעלות העותרים, ואת הפיצוי שעליהם לקבל בשל כך. התכנית שינתה את שווי החלקות והעותרים תבעו פיצויים מהוועדה המקומית. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את התביעה, ופסק לטובת שיטת חישוב הפיצויים שהציעו העותרים – שיטת החישוב היחסי. הן העותרים והן הוועדה המקומית ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי יש להשתמש בשיטת החישוב המצטבר במקום, ודחה את הערעור, מה שגרם לעותרים לבקש דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב. פסק הדין דוחה את העתירה לדיון נוסף. היא קובעת כי אף שקביעתו של בית המשפט העליון באשר לשיטת החישוב היא חדשה, אין היא חדשנית, קשה או חשובה דיה כדי להצדיק דיון נוסף. בית המשפט דן בהרחבה ודחה את טענות העותרים לטובת שיטת החישוב היחסי, וקבע כי השיטה המצטברת נגזרת מלשון החקיקה ומשרתת טוב יותר את תכלית החוק. היא מאזנת בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי בהפקעת קרקעות. טענות העותרים כנגד מסקנה זו אינן מצדיקות דיון נוסף, שאינו ערעור בשם אחר. יתר על כן, גם תלונתם של העותרים על כך שהם כבולים לגישתו המשפטית של השמאי שלהם אינה מבוססת, וממצא זה לא היה הנימוק היחיד להחלטת בית המשפט. העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין למשיב מס' 1.